דרישה, חושן משפט קנו:י
דרישה · Drisha, Choshen Mishpat 156:10
Open in the reader →1כופין בני מבוי זא"ז כו' בשמועה זו יש ב' שיטות הא' היא שיטת רש"י ורבינו והב' היא שיטת רמב"ם ובב"י האריך בביאור דברי הרמב"ם אבל דבריו סתומין גם אינם נראים לע"ד וכאשר כתבתי בחידושים ע"כ אסדר לפניך ל' הגמרא וביאורם ואברר שיטת רש"י ורבינו (ושיטת הרמב"ם וביאורו כתבתי בס"ד בסמ"ע ע"ש) ז"ל הגמרא דף כ"א ע"ב א"ר הונא האי בר מבואה דאוקי ריחייא ואתא בר מבואה חבריה וקמוקי גביה דינא הוא דמעכב דא"ל קפסקת לי לחיותי מיתיבי עושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו ומרחץ בצד מרחצו ואינו יכול למחות בידו מפני שיכול לומר לו אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי תנאי היא (פי' ורב הונא ס"ל כרשב"ג דאמר אף לשכינו כופהו) דתניא כופין בני מבואות זא"ז שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסקי ולא מלמדי תינוקות ולא אחד מבני בעלי אומנות ולשכינו אינו כופהו רשב"ג אומר אף לשכינו כופהו. תו גרסינן התם א"ר הונא בריה דרב יהושע פשיטא לי בר מתא אבר מתא אחריתא מצי מעכב ואי שייך אכרגא דהכא ל"מ מעכב בר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מצי מעכב בר מבואה אבר מבואה אחרינא מאי תיקו. ופסקו התוס' והרא"ש ורמב"ן כרב הונא בריה דר"י דס"ל כרבנן (דלשכינו אין כופהו) שהם רבים והאיבעיא לקולא דהוי חומרא לתובע כו'. וז"ל נ"י ע"פ שיטת פירש"י לא חייט כו' אם יש במבוי א' מבעלי אומניות אלו וכדי שלא ימעט ריוח הדרים במבוי ומיירי בא' מבני מתא אחריתא ומש"ה בני מבוי מעכבין עליו (דאי מבני אותו מתא הוא איבעיא דרב הונא הוא ותפסינן בה לקולא והא דלא אמר בני מתא מעכבין עלי משום דמיירי בפורע במס העיר וכדאמרינן אי יהיב כרגא ל"מ מעכב (ומש"ה לכתחילה יכול לקבוע דירתו בהאי מתא אלא שיכול בני אומנות שבמבוי זה למחות בידו מלקבוע דירתו במבואו) ומיהו לבתר דקבע ליה דוכתא במתא הו"ל כבר מבואה אחריני ול"מ תו מעכב עליו לפי מאי דנקטינן לקולא באיבעיא דרב הונא הנ"ל (ובב"י כתב ול"נ ליישב בע"א דהא דקתני כופין בני מבואות ולא קתני כופין בני מבוי משמע דכל העיר מעכבין עכ"ל והו"ל כאילו קתני בני מתא מעכבין עליו) בר מבואה אבר מבואה דנפשיה פשיטא דל"מ מעכב דתניא עושה אדם חנות בצד חנות של חבירו ומרחץ בצד מרחצו ואינו יכול למחות בידו מפני שיכול לומר לו אתה עושה בשלך ואני עושה בשלי (והיינו נמי שכינו דת"ק) עכ"ל נ"י. כלל הדברים שרש"י ושאר מפרשים גורסים לעיל א' מבני חצר שביקש ליעשות רופא כו' וס"ל דבמבוי לא שייך היזק נכנסים ויוצאים (מיהו לסברת הרמב"ם הנ"ל מבוי שאינו מפולש דין חצר יש לו וכמ"ש לעיל) והא דתניא כופין בני מבואות וכן מ"ש רב הונא בר מבואות אבר מבואות מעכב אינו מטעם היזק נכנסים ויוצאים דהא במבוי אין אסור משום נכנסים וכמ"ש אלא מטעם פיסוק חיותא הוא וקאמרי דאותו אומן יכול לעכבו ולכל מר כדאית ליה ולשכינו דאמרו רבנן הנ"ל דאינו מעכב עליו הדר עמו במבוי פשיטא דנקרא שכינו והדר עמו בעיר בשאר מבואות הוא דאיבעיא ליה לרב הונא אי מקרי שכינו ומסקינן לקולא דגם זה מיקרי שכינו אבל דר בעיר אחרת אפי' נותן מס לא מקרי שכינו ומותר להעמיד חנותו בעיר אבל לא במבוי שחבירו יש לו חנות שם והוא רישא דברייתא דקתני כופין בני מבואות זא"ז דמוקי ליה הנ"י בהכי וכמ"ש. אלא שלפי מ"ש לעיל בסמוך בשם ב"י שהוא פי' מ"ש רישא דברייתא כופין בני מבואות זה את זה דרוצה לומר כל העיר מדקתני בני מבואות כו' אם כן צריך לומר דאיירי בבני מתא אחריתא דאינו נותן מס אבל הנותן מס יכול להיות שהוא כבני העיר לגמרי אע"פ שאינו דר שם. ולפי מאי דנקטינן האיבעיא לקולא ג"ז מותר ליכנס אפילו לאותו מבוי עצמו שבעל חנות. ראשון דר שם (וכן הוא דעת הרמב"ם לשיטתו וכ"כ הב"י בש"ע שלו ע"ש ובסמ"ע שם) ורבינו לא ס"ל כישובו דב"י דא"כ קשה מנ"ל לרבינו דאסור ליכנס למבוי של אומן זה וגם מוכח כן דהתחיל וכתב כופין בני מבוי זא"ז כו' בד"א שאותו הבא הוא מעיר אחרת כו' והיינו מברייתא הנ"ל וכתב לשון מבוי ולא לשון מבואות ודו"ק: