דרישה, חושן משפט קעב:ב
דרישה · Drisha, Choshen Mishpat 172:2
Open in the reader →1ופי' ר"י הלוי דמיירי בשנים שקנו כו' עד וכ"כ הרמב"ם ז"ל ב"י ולכאורה משמע דר"י הלוי לא פירש כן אלא אפלוגתא דרב הונא ורב חסדא דשם כתבוה הרמב"ן ונמ"י אבל אהא דא"ר יוחנן ד"א שאמרו (לענין כפייה לחלוקה) חוץ משל פתחים כיון שאין זה נוטל יותר מזה כך לי לקחו כאחד כמו זכו מן ההפקר אבל בפלוגתא דרב הונא ורב חסדא דאע"פ שאין לכל אחד אלא בית אחד אם יש לא' ב' פתחים נוטל ח"א בהא הוא דאיצטריך ר"י הלוי לאוקמה בזוכים מן ההפקר אבל מדברי הרמב"ם בפרק הנזכר נראה דגם הא דא"ר יוחנן ד"א שאמרו חוץ משל פתחים בזוכה מן ההפקר דוקא הוא ומדברי המ"מ נראה שכן הוא דעת ר"י הלוי ואפשר שטעמו משום שכבר אפשר שיהיה לזה שני בתים קטנים ולזה בית גדול כשניהם ונמצא בעל הב' בתים נוטל ח"א והאחר ד' לפיכך ס"ל דלא א"ר יוחנן ד"א שאמרו חוץ משל פתחים אלא בזוכים מן ההפקר דוקא אבל ק"ל דא"כ מאי האי דאמרינן תנ"ה אין חולקין את החצר עד שיהא בה ח"א לזה וח"א לזה והא אנן ד"א תנן אלא ש"מ כדר' אסי א"ר יוחנן ומנ"ל דהוי פי' דמתניתין כר' אסי א"ר יוחנן דילמא לעולם מתניתין ד"א דוקא קתני ובלוקחים או יורשים מיירי מתני' וברייתא בזוכים מן ההפקר ונ"ל דמעיקרא הוה ס"ד דבין לוקחין ובין זוכין מן ההפקר בד"א לזה ובד"א לזה סגי (וס"ד דמכולן איירי המשנה) ואתא ר"א אר"י ואמר דד"א שאמרו כבר אפשר שהן חוץ משל פתחים והיינו אם זכו מן ההפקר ולא הוצרך לפרש כן לפי שסמך על המבינים וכי אמרינן תנ"ה כו' אלא ש"מ כדרבי אסי היינו לענין חידוש הדין ולא לענין פי' המשנה עכ"ל ב"י. ודבריו תמוהין לי מאד מאד דאיך אפשר לומר דס"ל לר"י הלוי דאין נותנים לשום פתח ד"א אא"כ כשזכו מן ההפקר הא בהדיא כ"ר בס"ס זה בשם ר"י הלוי דנותנין לפתחים ד"א וההוא בשנים שלקחו או ירשו מיירי וכמ"ש ב"י עצמו שם (וכתבתי לשונו שם בסמוך) וא"כ דברי ר"י הלוי סתרי אהדדי. גם מ"ש ואפשר שטעמו משום שכבר אפשר כו' קשה וכי בשביל כך הוצרכו לתקן שלא ליתן לשום פתח ד"א ויכופו לחלוק יתקנו להיפך שלעולם ח"א לכל ב"ה וכשיהיה לו ח"א יכופו זא"ז לחלוק אפי' שיהיה לו הרבה פתחים או ב' בתים קטנים נגד גדולים ועוד שאין סברא לחלק בכה"ג שאין לכ"א אלא פתח א' בין זכו מההפקר לבין לקחו או ירשו בדבר הכרחי לצורך פירוק משאו לפני הפתח וכמ"ש הוא עצמו. גם מ"ש שמדברי הרמב"ם נראה כן נראה שר"ל מדהתחיל וכתב ז"ל חצירות הכפרים כו' הרי יש לכל פתח ופתח ד"א והנשאר מן החצר אם יש בו ד"א על ד"א לכל שותף ושותף חולקין אותם ואם לאו אין חולקין אותם עכ"ל הרי שהתחיל בחצירות הכפרים שזוכין בה מההפקר וסיים בה בדין חלוקת החצר משמע דמפרש דברי ר"י דאמר אין חולקין החצר אא"כ יש לכל פתח ג"כ ד"א לפני פתחן דמיירי דוקא בזוכין מההפקר ואין מזה ראיה דהא לא נתפרש משם דהרמב"ם ס"ל הכי אפי' כשאין לכ"א אלא פתח א' ואדרבה ל' הרמב"ם דייקא להיפך שהרי מיד אח"כ באותו בבא כתב ז"ל כיצד היו ב' שותפין לזה ב' בתים כו' מדכתב כיצד מוכח להדיא שהוא בא לפרש דבריו שמ"ש בריש דבריו חצירות הכפרים כו' היינו לענין אם היו שותפים לזה ב' בתים ולזה בית א' בכה"ג בעינן שזכו מההפקר ולא שלקחו או ירשו אבל בב' בתים שותפין שיש לכל א' פתח א' נותנין לכל פתח ד"א אפילו בשותפין שלקחו או ירשו דלא כב"י וזה פשוט דאילו לדעת ב"י שריש דבריו מיירי גם בשותפין שהם שווין בפתחים לא הו"ל למכתב אח"כ לשון כיצד אלא הכי הול"ל וכן יהיה בשותפין כו' וגם מה שרצה להסתייע מדברי המ"מ שנראה מדבריו שכן הוא דעת הר"י הלוי אפשר שר"ל מדכתב שם המ"מ בהעתקת דברי ר"י הלוי ז"ל אבל חצירות שבמדינות כו' עד הילכך אם מגיע לכל א' כו' ולפניו אויר שיש בו דע"ד כו' משמע להדיא דאין נותנים לשום פתח ד"א אלא מיד כשיש בחצר כדי ד"א לכל א' וא' יש בו דין חלוקה ולא בעי טפי. אמת שכן הוא הגי' בדפוס מיימוני הגדול אבל נ"ל שט"ס הוא וצ"ל ולפניו אויר שיש בו ד' על ח' וכן הוא נדפס בהדיא במיימוני דפוס קטן הנדפס באחרונה והתימה מהב"י שתפס גי' ד' על ד' לעיקר והוא מוכח שם מיניה וביה בדברי ר"י הלוי שהביא המ"מ שהוא ט"ס שהרי כתב ז"ל ופי' הרב אבן מיגא"ש ז"ל כו' כגון חצירות הכפרים כו' עד שכתב המחבר עכ"ל כגון שבא ראובן ובנה בקרקע עולם בית א' ובא שמעון ובנה כנגדו ב' בתים ואח"כ הסכימו כו' הרי מדכתב ובא שמעון ובנה ב' בתים מוכח להדיא דכל ששוין בפתחין לא בעינן שזכו מן ההפקר אלא כי נמי לקחו או ירשו נמי נותנים לפתחיהן ד"א. וגם מדברי המ"מ סיוע לדברי הנ"ל שמ"ש הרמב"ם חצירות הכפרים כו' לענין שני שותפים שאינם שוים בפתחים כתב הכי שהרי כתב שהר"י הלוי כתב על הדרך שכתב המחבר משמע דבחדא מחתא מחתינהו. לכ"נ בפשיטות דליתא לדברי ב"י אלא לכ"ע נותנין להשותפין השווין בפתחים ד' אמות לכל פתח אפי' לא זכו מההפקר ולא הוצרך הרמב"ם לכתבו דפשיטא הוא דכששווין הן בפתחים אין טעם לחלק בין זכו מההפקר או קנו וירשו וכנ"ל. ומה שהאריך הרמב"ם וכתב בתחילה הרי יש לכל פתח ופתח ד"א כו' וכתב אח"כ כיצד היו שנים שותפין כו' ולא כתב בקיצור חצירות הכפרים שכל א' כו' לכל בני הבתים כו' והיו שני שותפין כו' נראה שהרמב"ם ז"ל בדרך סוגייתו אזיל שדרכו לסדר דבריו ע"פ סדר וסוגיית הגמרא ולהכי גם כאן תפס דרך זה וכתב בתחילה הרי יש לכל פתח ופתח כו' והוא ל' מימרא דר"י שאמר ד"א שאמרו חוץ משל פתחים ואח"כ כתב כיצד שני שותפין כו' והוא מימרא דר"ח וכתב בלשון כיצד על מימרא דר"י לבאר לך דמאחר שגילה לנו ר"ח דכשיש לאחד ב"פ ולא' פ"א נוטל כ"א לפי פתחיו גם ר"י שאמר ד"א שאמרו חוץ משל פתחים בכה"ג נמי מיירי ולהכי דייק יאמר חוץ משל פתחים ולא אמר חוץ משל פתח ויהא אר"י מאמר כולל שני דינים הא' ד"א אמרו חוץ מהפתח ור"ל שכשיש שותפין שווים בפתחים אין כופין לחלוק עד שיהיה בחצר ד"א לכ"א וא' מלבד ד"א שנותנין לכל א' לפני פתחו וזה בכל שותפין בין שזכו מההפקר בין שקנו או ירשו השני כשאינם שווים בפתחים נותנין להן ד"א לפי פתחיהן וכדר"ח ולהכי כתב חוץ משל פתחים ומיהו היינו דוקא בזכו מההפקר. ואין לומר דכוונת ב"י ג"כ בדרך זה הוא דא"כ מה זה שסיים וכתב ז"ל אבל ק"ל דא"כ מאי האי כו' דילמא לעולם נותנין ד"א דוקא כו' ש"מ דס"ל דבשקנו או לקחו אין להם אלא ד"א בחצר ולפי פתחים אין להם כלום ודוק: