דרישה, חושן משפט רלב:טו
דרישה · Drisha, Choshen Mishpat 232:15
Open in the reader →1ואינו נראה כן מההוא עובדא כו' האי עובדא איתא בב"מ דף מ"ב [עיין בב"ח שהביא ל' הגמרא] וז"ל הרא"ש משתבע איהו דלא הוה ידע כו' קרוב לודאי הוא דידע (פי' מש"ה לא מקרי טענת ספק) דסתם ספסרי בקי במומי הבהמות וגם מעיין בהו ודמי לסלע שנפלה משנים דאמר פ' אלו מציאות דמצי לאשתבועי כיון דנראה בעיניו טענת ודאי ומשלם בקרא דמי בשר בזול כל זוזי ארבע דנקי ואע"פ דספסרא לא בעל דבר דבקרא הוא כיון שדינו של בקרא עם יתמי והם אין תובעים אותו כי כבר גבו מספסרא ספסרא עומד במקום יתומים לגבות מבקרא כל מה שהוא מחויב מן הדין ליתומים כי ההוא דשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר דאמר ר' יוסי שתחזור פרה לבעלים ומשום דלא משלם ליתמי אלא לספסרא וגם אין זו פשיעה כ"כ לענין אי הו"ל שוני או לא הטילו פשרה ביניהם לשלם דמי בשר בזול כך פרש"י ולמאי דפרישנא (וכ"כ התוס') שלא היה יכול לחיות עד יום השוק ניחא דלא הוי פשרה אלא דין כי לא היה שוה יותר כי בשר הנשחטת קודם יום השוק צריך למכור בזול כו' עכ"ל הרי לפנינו דרש"י ותוס' והרא"ש פירשו דהמעשה הוה דהיתומים כבר נפרעו מהספסרא והספסר הוא דקטעין לחזור ולהשתלם מהאפוטרופוס או מהבקרא ומסקינן דהסרסור ישתלם מהבקרא דמי בשר בזול אחר שישבע דלא ידע וע"פ פי' זה תמה רבינו על הרמב"ם שפסק שהסרסור א"צ לפרוע להלוקח וגם המ"מ כ' על דברי הרמב"ם הללו ז"ל וביאור המעשה לדברי הרמב"ם צ"ע עכ"ל. ואין לתרץ ולומר דהרמב"ם מיירי בדלא מסרו הלוקח לבקרא אלא הוא עצמו הניחו בין בהמותיו לשמרן ומש"ה קאמר דנשבע הסרסור ונפטר דהא בזה הלוקח עצמו דין בקרא יש לו והיה צריך לחזור לשלם להסרסור ומש"ה אמרינן אפוכי מטרתא למה לן (עומד כל א' בשלו דז"א דאין צד חיוב על הלוקח דלא הו"ל לעיוני ודוקא בקרא דהוה ש"ש עליו הוה לעיוני תדע דאל"כ גם בבקרא היה לנו לומר דיעמוד הסרסור בשלו כי אמר ליתומים תלכו לאפוטרופסים שהן במקום לוקח וכ"ש אם האפוטרופסים עצמם תובעין להסרסור שיאמר לו כן ועוד דעכ"פ יש נ"מ דעל הסרסור להחזיר להלוקח כל הדמים שקיבל ממנו והלוקח א"צ להחזיר להסרסור אלא דמי בשר בזול כמו שהפסידו דלא היה יכול לחיות עד יום השוק או מטעם רש"י כיון דלא פשע כולי האי וכמו שאתה צריך לומר לשיטת רש"י והרא"ש דהסרסור משלם לאפוטרופסים כל הדמים שקיבל מהן כיון דהוה מקח טעות וכמו אם היה המוכר עצמו בכאן (ומש"ה לא חילק הגמרא לשיטת פירושם) והבקרא אינו חוזר ונותן לו אלא דמי בשר בזול וק"ל. מיהו לפי מ"ש הרא"ש בשם הראב"ד שם לק"מ דשם אהא דכתב הרא"ש ז"ל ספסרא עומד במקום יתומים לגבות מבקרא כל מה שהוא חייב מן הדין ליתומים כי ההיא דהשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר דאר"י דתחזור פרה לבעלים כו' וכנ"ל ע"ז מסיק הרא"ש וכתב ז"ל והראב"ד ז"ל פירש דלא צריכינן לההיא דר"י הכא אלא לפי שהיתומים כל זמן שלא ידעו אין המקח קיים דשמא בעל מום הוא ועומד השור לחזור לבעליו ויחזיר להן הדמים צריכין הן לשמרו עד שיחזירוהו לבעליו נמצא דהיתומים ש"ש על השור בשביל מעותיהן שהן באחריותו והבקרא ש"ש של היתומים ונכנס תחתיהן וכיון שלא שמרו כראוי משלם לספסרא דמי בשר בזול עכ"ל הרי לפנינו דגם הלוקח מיחשב ש"ש להספסרא ומש"ה הרמב"ם דאיירי כאן בדלא נתנו לבקרא יצא חיוב הספסרא בחיוב (הבקרא) [הלוקח] ועומד כל א' בשלו ופטור הספסרא משא"כ כשיש בקרא דאז הבקרא נכנס בחיובו להיות ש"ש במקום הלוקח ונשאר החיוב על הספסרא לשלם להלוקח וחוזר הספסרא ונוטלו מהבקרא וק"ל ומהתימה איך לא ראה לפניו רבינו דברי הרא"ש שהביא דברי הראב"ד הנ"ל שלפי דבריו לק"מ. ועוד היה נלע"ד שהרמב"ם מפרש היא בע"א ולק"מ והוא דס"ל דהא דמסיק שם ואמר הילכך משתבע ספסרא כו' לאו מדברי רמי בר חמא הוא אלא מסקנת התלמוד הוא אחר השקלא וטריא בספיקא דרב"ח ודלא כרב"ח והכי הן הצעת דבריהם דרמי בר חמא לא עלתה על דעתו שישלם בשר בזול אלא סבר שהיתומים ישתלמו או מהאפוטרופוס אי מהבקרא דמי כולו או אין שום אחד מהן יפרע להן כלום בהתנצלות דכל אחד והתלמודא מתמה האיך ס"ד שהבקרא יהיה פטור לגמרי כיון שהוא ש"ש של היתומים וקאמרי דרך שקלא וטריא דאפשר דמיירי דאין להיתומים הפסד דנמצא המוכר ושקלי זוזי מיניה והמוכר הוא דטוען עמהן שיחזרו וישלמו לו כי הן פשעו ושבזה קמסתפק רמי בר חמא מי ישלם למוכר דהא לית ליה טענה עליהן כיון דהוא פשע דכבר ידע אלא ע"כ צ"ל דמיירי דמוכר לא הוה [אלא] סרסור ואם כן א"א לומר שנשתלמו היתומים ממנו דהא הוא לא פשע וע"כ צ"ל דרמי בר חמא נסתפק מי ישלם להיתומים והדרא קושיא לדוכתה איך ס"ד שיהא הבקרא פטור לגמרי כיון שהוא ש"ש ומסיק הילכך כיון דליתא לספיקא דרמי בר חמא אלא האפוטרופוס פטור לגמרי והסרסור אם הוא בנמצא פוטר נפשו בשבועה והבקרא מחויב לשלם להיתומים ומ"מ כיון דיש לו התנצלות קצת להבקרא מש"ה מקילינן גביה וא"צ לשלם להיתומים אלא דמי בשר בזול כן נ"ל הצעת השמועה לדעת הרמב"ם ונתיישב לפירושו מאי דק' לפי' רש"י והתוס' והרא"ש ורבינו הנ"ל דלפירושם הו"ל לכתוב המעשה כאשר היה שמיירי שהיה נמצא המוכר והמוכר היה סרסור והיתומים נפרעו מהסרסור והסרסור חזר ותבע להאפוטרופסים ושנסתפק רמי ב"ח מי ישלם להסרסור ועוד כיון דרב"ח לא נסתפק אם ישבע הסרסור או לא לא הו"ל להסיק ולומר אלא (הילכך) ומשלם הבקרא דמי בשר בזול אבל לפי' הרמב"ם ניחא גם זה דהגמרא מסיק וקאמר כן לאפוקי ממה שהשיבו לו שהיתומים נפרעו מהמוכר ע"ז קאמר דלא איירי בהכי דא"כ מאי קא טעין אלא צ"ל דאין כאן אלא סרסור והוא א"צ לשלם אלא נשבע ונפטר וגם ניחא במאי דסתם וכתב ומשלם בקרא ולא כתב למי משלם גם הכי הול"ל ומשלם לו בקרא מיהו א"צ לשלם אלא בשר בזול ודוק. ועיין בב"י וכ"מ שכתב ג"כ כמעט כפירושי אבל אם כן היתה כוונתו לשונו דחוק הוא למאוד ולא הול"ל בל' ס"ד ושאר דברים דכתב ע"ש. עוד כתב הב"י ישוב לדברי הרמב"ם בשם בעל המרשים אבל דבריו דחוקים מאד וגם הב"י דחה אותו ואשר כתבתי הוא הנכון לע"ד ודוק. ואין להקשות לשיטת הרא"ש ורבינו למה לא כ"ר דין בקרא דחוזר ומשלם להסרסור א"ל משום דלא איירי כאן בדין זה כשמסרו לבקרא אלא הלוקח הניחו בין בהמותיו ומ"מ ק' דלקמן בסימן ר"ץ כתב שם גופא דהאי עובדא וכתב שמשתלמין מן המוכר או מן הרועה כלומר מן המוכר כשהוא בע"ה או מן הרועה כשהמוכר סרסור והול"ל דהסרסור אם חוזר ותובע להרועה צריך לשלם לו התביעה דמי בשר בזול ודוחק לומר דשם בדין יתומים איירי ולא בדין תביעת הסרסור דמ"מ לא הו"ל לרבינו להשתמט מלכתוב האי דינא שם או בשום מקום כיון דחידוש גדול יש בדין הזה וכמו שהוצרך הרא"ש ליתן טעם לפסק דין זה לפי פירושו וצ"ע: