דרישה, חושן משפט שלג:ג
דרישה · Drisha, Choshen Mishpat 333:3
Open in the reader →1ואם אינו יכול להטעותן כו' עד אפילו עד הכפל משכר הראשונים כבר כתבתי לשון הברייתא והגמרא לפני זה בדרישה ושבגמרא הוא שבאין חבילתו בא לידו אינו שוכר עליהן אלא עד כדי שכרן. ודע דרש"י כתב שם ז"ל עד כדי שכרן אם עשו מקצת המלאכה ולא קבלו כלום שוכר עליהן וכל מה שהוא חייב להן יוסיף לאחרים ויגמרו עכ"ל והרא"ש כתב עליו בפסקיו ז"ל כדי שכרן פירש"י עד מה שבע"ה תפוס משכרו וי"מ בכפל שכרו כדאמרינן במקח טעות עד כדי דמיהן וכן משמע בירושלמי דקאמר כו' והנה לשיטת פי' הרא"ש החילוק שבין דבר האבוד לדבר שאינו אבוד מבואר דהוא זה דבאינו דבר האבוד אף כשלא ימצא לכנינו פועלים אחרים כלל לגמור מלאכתו בזמן הזה מ"מ יכול להמתין עד זמן שימצאו ומיהו ניתן לפועל שכיר יום רשות לחזור וידו על העליונה משא"כ בדבר האבוד אם לא יוגמר עתה דבזה לא ניתן רשות לפועל לחזור ואם חזר שלא ברשות ניתן רשות לבע"ה להדר אחר פועלים במקומות אחרים במקום שימצאן או לשכור כאן (בע"ה) שיגמרו מלאכתן ואף שצריך לשוכרן ביוקר חוזר ומוציא מיד פועל זה שחזר שלא ברשות עד כפל שכרן (וטעם הכפל נראה דהוא דומה קצת למ"ש אם הלוקח אומר להמוכר ערבוני יקון אם אחזור בי) דאם המוכר חוזר נקנה להלוקח להמקח בכפל וכמש"ר בסי' נ"ה ה"נ תקנו חז"ל באם הפועל חוזר בדבר כזה יהא מוקנה להבע"ה ממנו כפל השכירות שהיה לו ליתן לפועל אם גמר מלאכתו וגם הקבלן החוזר בכזה אינו מוציא מידו אלא על הכפל וטעם שכתבתי ואין חילוק ביניהם אלא באם נמצאים פועלים אחרים עתה לפנינו אלא שהם יקרים דאינו מיקרי דבר האבוד כיון שיוכל מלאכתו לגמור על ידו דבזה יד הפועל החוזר על העליונה ויד קבלן על התחתונה כדינא בדבר שאינו אבוד וכנ"ל. ולרש"י הנ"ל דפי' דגם בדבר האבוד אינו מוציא מיד הפועל והקבלן החוזרין אלא מנכה להן הבע"ה משכירתן בשאין חבילתו דפועל בידו דבע"ה ק"ק מה בין דבר האבוד לשאינו דבר האבוד בקבלן. וא"ל דבדבר שאינו אבוד קתני דישאר לבע"ה ד' דינרין ולקבלן יתן שנים ובדבר האבוד אינו נותן לקבלן כלום דשיבוש הוא דהברייתא לא איירי אלא כשלא נתייקרה המלאכה אלא בשנים דאז נותן לקבלן שנים אבל זה פשוט דאם נתייקרו הפועלים עד כל השכירות שבידו למה שעשו דמנכה לו כולו וכמש"ר להדיא גם א"ל דרש"י ס"ל דהא דמחלק הברייתא בין דבר האבוד לשאינו דבר האבוד לא קאי אקבלן אלא אפועל דהא רש"י פי' שם בברייתא בהדיא דאקבלן קאי ע"ש וידוע דשמין דאמר ר' דוסא אקבלן אמר כנ"ל בברייתא ונראה דרש"י ס"ל דהאי בד"א דמחלק בין דבר האבוד לאינו אבוד לא איירי אלא בקבלן וכשבא חבילתו דקבלן ליד בע"ה דאז חילוק גדול בינייהו דבדבר שאינו אבוד ס"ל דאף שבא חבילתו ליד בע"ה ונתיקרו הקבלנים טובא אינו מוציא מיד הקבלן החוזר אלא כפי שכרו שיש ביד בע"ה מה שאין כן בדבר האבוד וחבילתו ביד בע"ה דשוכר עליהן ומוציאו מחבילה אפי' עד מ' ונ' וכן דייק לשון רש"י שכתב שם ז"ל אבל בדבר שהוא אבוד אם ימתין ואינו מוצא לשכור בכדי שכר הפועלים אפילו לפי היוקר שנתייקרו (רצה לומר אף אם ירצה לשכור פועלים לגמור מלאכתו הנשארת בכדי כל שכירתו דהראשונים או כמו שישכרו שאר אנשים פועלים כאלו תמול שלשום והיום אינם נמצאים לשוכרן וצריך להדר אחריהם במקומות אחרים או לשכור פועלים בעלי בתים שהן ביוקר טובא) שוכר עליהן ביותר מכדי שכרן ואפי' עד מ' ונ' דמסיק הברייתא לאפוקי בשאין חבילתו בידו דלרש"י אינו שוכר עליהן אלא בכדי מה שתופס הבע"ה משכירתן בידו אפי' בדבר האבוד וכמ"ש רש"י הנ"ל בפי' על עד כדי שכרן האמור בגמרא. והא דפירש"י להאי בד"א אקבלן וכמ"ש ולא פירשו גם אפועל דהוה רבותא טפי דהוה נלמד מיניה דגם בפועל שכיר יום אינו יכול לחזור בדבר האבוד ואם חוזר שוכר עליו הבע"ה אפי' עד מ' ונ' בשחבילתו ביד בע"ה וכמ"ש הפוסקים (ודוחק לומר שמחולק רש"י עמהן בדין זה דהא לא אשתמע בשום פוסק לכתוב פלוגתא בזה) נראה לי דה"ט דרש"י לשיטתו פי' כן והוא אמ"ש בברייתא לפני זה בד"א שלא התחילו במלאכה כו' פי' הוא ז"ל בד"א שלא התחילו כו' ארישא קאי ועד השתא פי' מילי דשכירות והשתא פי' מילי דקבלנות כו' עכ"ל ע"ש וס"ל לרש"י דהא דקתני אחר זה בד"א בדבר שאינו אבוד כו' קאי אבד"א שלפניו ומיירי ג"כ בקבלנות. וא"ת הא איהו גופא קשיא אהבד"א בשלא התחילו כו' דקאי אקבלן ולא פירשו נמי דקאי אפועל דאף דקתני בברייתא שם נתנו לו קמה לקצור בגד לארוג מ"מ נוכל לפרשו דמיירי גם בפועל וכן פירשו הנ"י דאיירי גם בשכיר יום וכתב שלפני זה איירי בחזרת בע"ה מפועלים שהלכו ומש"ה צריך לשלם להם כל שכרם כפועל בטל. ומבד"ח ואילך מיירי בחזרת פועל בב"ה לאחר שהתחילו במלאכה חזרו כו' מה דינו ומפרש ואזיל למר כדאית ליה כו' ולפ"ז שפיר נתפרש גם הבד"א בדבר שאינו אבוד כו' שאחריו אשכיר יום שחוזר בו וי"ל דרש"י סבירא ליה לזה לדוחק דא"כ קשה למה כתב ברישא דברייתא דין חזרת בע"ה בפועלים בהלכו ואח"כ במציעתא כתב דין חזרת פועלים בבע"ה בהתחילו הול"ל שניהן בדק הלכו או בדין התחילו מש"ה ניחא ליה לרש"י לפרש דדין הלכו איירי בפועל ודין התחילו איירי בקבלן וא"ש וזהו שדקדק רש"י וכתב ארישא קאי ור"ל ששני ענינים הן ומי ששנה זו לא שנה זו אלא חד תנא כתב דינו אפועל ובהלכו ותנא השני נקט דינו בקבלן ובהתחילו א"נ ס"ל לרש"י כהמרדכי הנ"ל דפי' ג"כ הבד"א דלא התחילו כו' בקבלן וכמ"ש לעיל בדרישה לשונו וטעמו ע"ש ודו"ק. ולרש"י צריכין לומר הא דאר"נ על המשנה דקתני שכר את החמור כו' עד וכל דבר האבוד כו' שוכר עליהן) עד כמה שוכר עליהן (דהיינו לרש"י כפי מה שתפס משכרן) לא איירי אלא מפועל ואין חבילתו בא לידו דבע"ה דאילו בקבלן למה קתני המשנה וכל דבר האבוד הא אפי' בלא דבר האבוד נמי ידו על התחתונה כשאין חבילתו ביד בע"ה דשוכר עליו בע"ה עד כדי שכרו שבידו וא"ת א"כ מאי פריך רבא שם בגמ' אהא דר"נ הנ"ל מהברייתא דקתני עד מ' ונ' דהא הברייתא לפירש"י מקבלן איירי ור"נ קאי אהמשנה דאיירי דוקא מפועל לפירש"י וכמ"ש י"ל דס"ל להמקשן בדבר האבוד דלא נתנו חכמים רשות לפועל לחזור אין חילוק בין פועל לקבלן ודוק ותמצא דברי הנ"ל ברורין ומיושבין דבר דבור על אופניו בס"ד ומהתימא על הבית יוסף שאמה שכתב רבינו אפילו עד הכפל כתב הוא לשון הגמרא דברי רב נחמן ולשון רש"י הנ"ל דפירש כדי שכרן היינו כל מה שחייב להן הבעל הבית יוסיף לאחרים ויגמרו ומסיק הבית יוסף וכתב וז"ל והיינו כפל הראשונים ותוספת נוטלים מפועלים הראשונים וכן כתב הרמב"ן וכן מבואר בדברי הרמב"ם וכו' עכ"ל נראה מדברי הבית יוסף דפירש מה שכתב רבינו עד הכפל דהיינו מה שתפס הבעל הבית משכרו וכדפירש"י והוא פלאי בעיני מאוד וכי נעלם ממנו מ"ש הרא"ש על דברי רש"י די"מ בכפל שכרו ושכן משמע בירושלמי כו' וכדאמרינן במקח טעות כו' ומשני הראיות הללו מוכח דס"ל דעד הכפל ממש קאמר ולא כרש"י וגם שם מסיק בסתירת דברי רש"י וכתב ז"ל ולדבריו אם כבר פרע להן לא יטול מהן מה שעשו ע"ש גם מ"ש הב"י דכן מבואר בדברי הרמב"ם ג"ז אינו דאותן דברי הרמב"ם שהיא מפ"ט דשכירות הוא כדברי הרא"ש ורבינו שהרי כתב ז"ל שוכר פועלים אחרים וכל מה שיוסיף להן על מה שפסק להראשונים נוטל מן הראשונים עד כמה עד כדי שכרן של הראשונים עכ"ל הרי לפנינו דכתב תחלה דכל מה שיוסיף להן נוטל כו' דלשון נוטל משמע דחוזר ונפרע מכיסן דהראשונים גם לא תלה כלל במה ששכרו להראשונים ומ"ש בסוף כדי שכרן ל' הגמרא נקט ור"ל כמו שפירשו הרא"ש ורבינו דהיינו עד הכפל ממש וכן הוא משמעות הל' דעד כדי שכרן ומ"ש הב"י דכ"כ הרמב"ן דברי הרמב"ן אינן בידי אבל לא מצאתי להב"י שום חבר בדברים אלו. ועוד יש לתמוה על הב"י שכתב אהא דקתני בבריית' הנ"ל דאם באתה חבילה לידו שוכר עליהם עד מ' ונ' ז"ל כתב הרמב"ן ז"ל ומיהו אם שכרן במנה אינו משתלם ממנו שאין זה שכירות אבל מ' ונ' דרך בעלי בתים לשכור כן בדבר האבוד עכ"ל. ואין נראה כן מדברי הרמב"ם דמה לי מ' ונ' ומה לי מנה עכ"ל ב"י וגם זה פלאי בעיני הלא דברי הרמב"ן דברי טעם הן דודאי אין סברא לשכור ב"ה זה שלא בידיעת הפועל מחבילתו ביותר ממה שאדם עושה בדבר האבוד של עצמו וכ"כ הנ"י בהדיא בדברי הרמב"ן הנ"ל ומסיק וכתב ע"ז ז"ל ובכל זה הסכימו האחרונים ז"ל עכ"ל ונראה דלא ראה הב"י לא דברי הרא"ש הנ"ל ולא דברי הנ"י הנ"ל מדהשמיטה ולא הביאה כלל וצ"ע: