דרישה, חושן משפט שמו:כ
דרישה · Drisha, Choshen Mishpat 346:20
Open in the reader →1או אפי' פשע בה כו' עפ"ר ודע דאמ"ש רבא דהוה כלוקח כ' הנ"י שם לוקח הוה כלומר ויש לו כח וזכות בה להשתמש בכל מה ששאלה אשתו אבל אין עליו חיוב כדין שומר כלי' שלא קיבל עליו להיות שומר מעולם וה"ל כאותו ששנינו הניח להן אביהן פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתה מתה אין חייבין באונסיה דאמרי אפי' אני יודע שמירתו איני שומר וה"נ דכוותי' וכן דעת הרמב"ן ז"ל דפטור לגמרי ואפי' מפשיעה וכן הראב"ד ז"ל כתב דלא מיחייב ולא מידי לבעלים וכן דעת הרשב"א שפטור אפי' מפשיעה והרנב"ר ג"כ כ' שכן עיקר אע"פ שלא אמרו כן בתוספות עכ"ל נ"י והנה מוכח מלשונו דאף אם לא שכרה או שאלה האשה הפרה אלא לזמן כגון לשלשי' ונשאת בתוך הל' דג"כ בעלה מחשב לוקח ופטור אפי' מפשיעה ודומיא דהניח האב לבניו פרה שאולה דמייתי מיניה ראיה ועש"ה כתבו דזהו דלא כמ"ש התוס' ור"ל שהתוס' כתבו בשם ר"י אמה דמסיק רבא וקאמר דבעל בנכסי אשתו לא שואל הוא ולא שוכר הוא ז"ל מיהו נראה לר"י דש"ח הוה וחייב בפשיעה ולפ"ז הלוקח בהמה לל' יום אע"ג דלא שואל הוה ולא שוכר דבל' מקח לקחה מ"מ ש"ח הוה עכ"ל התוס' הרי לפנינו דהלוקח לזמן חייב בפשיעה ובעל בנכסי אשתו ששאלה או שכרה לזמן דהוה כלוקח לא עדיף מלוקח עצמו ורבי' שכתב כאן דבשכרה הוא ונשאה דבעלה פטור אף מפשיעה ובס"ס זה הביא דברי ר"י וכתב דבלוקח לזמן חייב בפשיעה כתבתי ישובו בפרישה ע"ש וע"כ צריכין לחלק כמ"ש בפרישה דא"ל דדוקא בלוקח לל' יום הוא דחייב ר"י כיון דאין המוכר עמו במלאכתו משא"כ באשתו שהיא עם בעלה שהרי בהדיא כתבו התו' בשם ר"י דגם בעל בנכסי אשתו חייב בפשיעה וכנ"ל וכדברי רבי' כתב ג"כ הרא"ש בשמעתין דפ' השואל ע"ש וכ"כ בקיצור פסקי הרא"ש שם ר"פ השואל ע"ש ודוק. ועוד יש ללמוד מדברי נ"י הנ"ל דאף דבגמרא לא נזכר אלא שכרה פרה ונסבה דלרבנן הוה שכירות בבעלים משא"כ לר"י כיון דאין השואל מהשוכר יש לו עסק עם השוכר כ"א עם המשכיר לה מטעם היאך יעשה זה סחורה בפרתו של חבירו אל תטעה לומר דדוקא בשכרה היא ס"ל לר' יוסי כן דשם שייך לומר סחורה וריוח בפרתו של חבירו משא"כ בשאלה היא אלא ג"כ בשאלה ס"ל כן דאם שאל אחד פרה מחבירו והדר השואל ושאלה לאחר ומתה או פשע בה ונגנבה אף דהשואל הראשון הוא במלאכתו דהשואל השני לא מיקרי שואל בבעלי' כיון דגוף הפרה לא הית' שלו לא מיקרי הוא בעליה אלא המשאיל הראשון הוא בעליה (ומש"ה נקט הנ"י בשם רבוותא הנ"ל בל' ל' שאלה במקום שכרה היא שבגמרא הנ"ל) וכ"כ הרמב"ם ספ"ב דשאלה אשה ששאלה ואח"כ נשאה הרי בעל כלוקח כו' עד הבעל פטור אע"פ שהוא משתמש בה אפילו פשע בה מפני שהוא כלוקח כו' וכתב המ"מ שם עליו ז"ל בעי' דאיפשיטא היא ופירושו נכון וכן פירשו הראב"ד והרמב"ן והרשב"א ז"ל עכ"ל והן הן הרבוותא שהביא הנ"י הנ"ל הרי לפנינו דכתבו שאלה במקום שכירות האמור בגמרא הנ"ל. אף שרבי' הביא ל' הרמב"ם וכתב בשמו ואם הודיעה לבעל שהיא שכורה כו' אל תטעה לומר שרבי' גרס כן בדברי הרמב"ם שכורה אלא דנקט כל' הגמרא שהתחיל בו דנקטו בלשונם שכורה אבל ברמב"ם כ' בהדיא ג"כ שאולה וכן מוכח מל' הראב"ד והמ"מ שם וכ"כ בש"ע וב"י וד"מ שאולה במקום שכורה ודו"ק: והיא חייבת לשלם כו' הרמב"ם בסוף הלכות שאלה כתב ז"ל והאשה חייבת לשלם לכשיהיה לה ממון וכתב הב"י עליו וז"ל וידוע שאין לאשה ממון שתוכל לשלם ממנו עד לכשתתאלמן או תתגרש מידו ואפשר שיהיה לה ממון קודם לכן דאם יש לה נכסי מלוג מחוייבת למכור בחיי בעלה בטובת הנאה ותשלם מהדמים למשכיר עכ"ל (נראה דה"ה בא' שנתחייב לחבירו ויש לו קרקעות המשועבדי' לכתובת אשתו וזמן הפרעון הגיע ואין אשתו מתרצית לפרוע מהקרקעות למחול שיעבוד כתובתה שעליהן דמחוייב למכור או לשומן בזול ויקח המלוה באותן דמי' בטובת הנאה קרקעותיו וכן מוכח ממ"ש מור"ם ז"ל בש"ע סי' ק"ג דלא חיישינן לפסידא דלוה ומתפרעים מיניה בכל ענין ע"ש) ודוקא בחוב שנתחייבה היא אבל בחוב שנתחייב הבעל בזה פשוט בא"ע ובש"ע שם סימן צ' ובח"מ סי' צ"ו דאין כח ביד המלוה לקחת עד שעת מותה (לא) בנכסי מלוג שלה דאין הב"ח יכול לומר להבעל מכור אותם בטובת הנאה שאם תמות היא בחיי בעלה יקחם הלוקח דכיון דהבעל אין לו בהן אלא הפירות לאו כל כמיניה למכרן בטובת הנאה כיון שהוא שבח בית אביה ושמה נקרא עליו והיא אינה חייבת כלום ע"ש. וגם בחוב שחייבת היא יש חולקים בנכסי צאן ברזל שלה דאם כתב לה בשטר כל מה שהכניסה לו בפרוטרוט והם עומדים ברשות' יכול מלוה שלה או (הלוקח המזכה) [הנחבל] ממנה לכופה למכרן בטובת הנא' וכמש"ר בסי' תכ"ד ע"ש אבל אם קבל עליו הבעל מה שהכניסה לו בסך מה וכתב לה שט"ח עליו אז אין יכולין לכופה למכרן בטובת הנאה דכל אשה לגבי בעלה ודאי מחלה ויכולה למחול כדין המוכר שט"ח וחזר ומחלו ואטרוחי בי דינא ל"ל וכן איתא בהדיא בגמ' ספ"ק דמציעא ולקמן בח"מ סי' תכ"ד ובא"ע סימן קי"ח אם לא שכתב לה שהרשות בידה לגבות אותו חוב כל אימת שתרצה אפי' בחייו ואז גובין ממנו בחייו מדר' נתן ע' שם בא"ע סי' קי"ח: