דרישה, חושן משפט מ:א
דרישה · Drisha, Choshen Mishpat 40:1
Open in the reader →1האומר לחבירו חייב אני לך מנה כו' כבר כתבתי בפרישה הג' שיטות בפי' סוגיית הגמרא והנה אציגה לפניך ל' הרמב"ם וחידושיו ז"ל שם פי"א ממכירה דין ט"ו המחייב עצמו בממון כו' ה"ז חייב כו' כיצד האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפ' מנה או שכתב לו בשטר הריני ח"ל מנה אע"פ שלא אמר אתם עדי הואיל ואמר בשטר כו' וכתב המ"מ שדין הראשון יצא לו מדברי המקשן הנ"ל דס"ל להרמב"ם שגם המקשן מעולם לא הבין השמועה אהודאה דא"כ העיקר חסר בפלוגתתן דהול"ל ואח"כ כופר אלא במחייב בלא הלואה הוא ופשוט ליה לתלמודא דכי היכי דא"ע מהני בהודאה ה"נ מהני בבא להתחייב ומה"פ אי דא"ל א"ע מ"ט דר"ל כו' ואי דלא אמר א"ע מ"ט דר"י ומשני לעולם בבא להתחייב ולא אמר א"ע כדאמרינן וכשהזכיר תיבת בשטר ופליגי ר"י ור"ל אי מהני הזכרת שטר או לא דלר"י דקיי"ל כוותיה מהני ומש"ה כתב הרמב"ם האומר שא"ל בפני עדים כו' ומ"ש או שכתב לו בשטר כן' זהו נלמד ממילא וגם במכ"ש ממאי דמהני אמירה בשטר דכ"ש כשכתב בשטר אני חייב לך מנה ע"כ תוכן דבריו ורבינו שהשמיט בבא ראשונה של הרמב"ם משום דכולהו רבוותא חולקין עליה וכמ"ש גם המ"מ דאי הוה ס"ד דמקשן דמיירי במחייב עצמו לא היה פריך מ"ט דר"ל אלא אדרבה היה מתמה על ר"י היאך מחייב זה בלא קנין ובלא שטר דבר שלא היה חייב מעולם והנה מל' רבי' שהביא ג' פירושים סתם ולא כתב אבל ר"ת פי' כו' אבל הרמ"ה פירש כו' גם מדכתב סתם וכ"כ הרמב"ם ולא כתב שהרמב"ם פליג עם ר"ת במאי דר"ת מצריך לכתוב אני פלוני דהוי כתב ידו עם חתימתו ולהרמב"ם סגי בכותב ל' הריני חייב משמע לכאורה דס"ל דל"פ אלא בפירושא דשמעתא דכל חד יוצא דין זה למר ודין זה למר וכ"מ מל' התוס' שלא הזכירו שר"ת הקשה אפירש"י ולא סלקו דבריו לדינא אלא סוגיא דשמעתא דהתם לא משמע ליה כפי' אך בהגה"א שם משמע להדיא דר"ת לא ס"ל כרש"י בהודאה דז"ל שם (דקמ"ח) ופירש"י דפי' כשלא חתם תימה במאי משתעבד ואינו יכול לומר משטה אני בך כו' (ונראה דל"ד קאמר משטה דלא שייך כ"א בהודאה ע"י תביעה וכדלעיל סי' ל"ב אלא ר"ל שלא להשביע) הילכך פר"ת כל הסוגיא בלא הלואה והאי דקאמר חייב אני לך מנה כו' היינו בשטר גמור שחתום שמו בו ומשתעבד אפי' לא מסרו לו בעדים ע"כ משמע להדיא דר"ת לא ס"ל כרש"י בהודאה ומיהו אם נזכר שהוא בכתב ודאי ס"ל כוותיה ולא בא ר"ת אלא לומר דלא מהני בכתיבה בלא הזכרת שמו אפי' בהודאה אלא מיירי שנזכר שמו בו ואז מהני אפי' בבא לחייב נפשו וגם אפי' מסרו לו בלא עדים וק"ל. ונראה דגם רש"י לא סבר כר"ת דהא ר"ת עצמו הרגיש בדחוקו שכתב ואין לתמוה איך מתחייב בשטר זה דהא אין מטלטלין נקנין בקנין גם הרמ"ה פליג אר"ת דלר"ת ל"מ אמירה בעלמא שאומר חייב א"ל מנה בשטר שהרי הרמב"ן כתב שם בהנושא דהרי"ף ס"ל כר"ת וכתב בהדיא דלא ס"ל להרי"ף דאמירה בשטר מהני אלא דוקא בכותב לו שטר ממש ומה שרצו המ"מ והר"ן להוכיח דהרי"ף ס"ל כהרמב"ם דמהני אמירה בעלמא מדכתב וכ"ש אם אמר א"ע (ועיין בב"י שהביאם) אין ראיה כ"כ חדא שהרי הרמב"ן ישבו דלק"מ ועוד דהרא"ש העתיק ל' הרי"ף והשמיט האי כ"ש ונראה שלא היה כ"כ בספר הרי"ף שהיה בידו ובכ"י שלא חתם שמו עליו ולא מסרו בפני עדים נראה דבין לרש"י בין לר"ת ל"מ לכל חד לפי שיטתו ודלא כמשמעות ל' הרמב"ם שהביא רבי' ומיהו אינו מוכרח די"ל דל' הגמרא נקט וכמ"ש בפרישה ע"ש ועמ"ש עוד מזה בר"ס ס"ט וכשאינו כ"י וגם לא חתם שמו עליה ומסרו בפני עדים משמע דלר"ת ל"מ אבל מל' הרמב"ם מוכח דמהני וכמ"ש בפרישה וכן לשיטת פי' רש"י בכה"ג בהודאה נמי מהני ודוק: