דרישה, חושן משפט סו:טז
דרישה · Drisha, Choshen Mishpat 66:16
Open in the reader →1כתב בעה"ת אם לא כתב כו' הבעה"ת האריך בלשונו בשנ"א ורבינו קיצר בהם טובא והנה אעתיק את מקור דבריו בקיצור לעמוד מתוכו על ישוב דברי רבינו ז"ל והיכא שלא כתב ומסר לו שלא קנה גוף החוב כ"א גופו של שטר לצור עפ"צ כדאיתא בגמ' אין לצור ולצור אלמא מהני ליה המסירה שהמכר קיים מיהא בגוף השטר שיוכל להשתמש בכל תשמיש שירצה איכא למידק אי כייפינן הלוקח שיחזירו ללוה כשפרע למוכר ואיכא מ"ד כיון דאמר מוכר ללוקח אהדריה ניהליה דהא פרע לי מחייב להדרי' ניהליה אפילו בלא חזרת דמי קנייתו דמשפרע הלוה הוה השטר דיליה וכדתנן הלוה נותן שכר הסופר ואמרינן בכ"מ שטרך בידי מאי בעי ולסברת דהני אפילו אם מסר המוכר וכתב לו קני לך כו' אם הלך הלוה אחר כך ופרע למלוה פטור הלוה והרי השטר בטל ויחזירנו הקונה ללוה על כרחו ויריב עם המוכר שקיבל מעותיו וכ"כ הר"מ בר"י ז"ל המוכר ש"ח לחבירו ואח"כ בא המלוה והלוקח ותבעו הלוה וכ"א מהם תובע החוב לעצמו אנן ס"ל דמההוא שעתא דכתב ומסר לו מלוה ללוקח אשתעבד לוה ללוקח בע"כ כל כמה דלא מחיל ליה האי לוקח במקום מלוה קאי אלא שאם קדם ופרע למלוה אין ללוקח על המלוה אלא תערומת דכשם שמצי המלוה מחיל שיעבוד השטר מצי נמי ליפרע ממנו וכופין את המלוה להחזיר ללוקח מה שקבל מן הלוה עכ"ל (הד"מ) [הר"מ] ואיכא דפליגי ואמרי דאי פרע למלוה בשטר שכתב ומסר לחבירו בעת מכירתו לא נפטר לוה מלפרוע ללוקח גם חולקים כמו כן דהיכא דכתב ולא מסר או מסר ולא כתב אין ב"ד כופין ללוקח שיחזיר השטר ללוה אע"פ שפרע לו למלוה ואפי' נותן לו דמיו של נייר אא"כ נותן לו מה שנתן בו כשקנאו עכ"ל בעה"ת בקיצור והנה נתבאר מריש דבריו דס"ל שבמסירה גרידתא קנה גוף השטר לצור עפ"צ וזהו דלא כמש"ר בר"ס זה ובפרישה כתבתי ישוב למה הביאו רבינו כיון דלא ס"ל כוותיה והב"י תמה על רבינו בע"א והוא כי מאחר דהבעה"ת כתב ב' דעות ושלהסברה ראשונה אפי' כתב ומסר כהלכתא והלוה פרע להמלוה אפ"ה הלוקח צריך להחזיר השטר ללוה ולסברא השנייה אפילו לא כתב ומסר א"צ להחזיר לו השטר ואפילו יתן לו דמי נייר עד שיתן לו כל דמי קנייתו א"כ צריך ליתן טעם למה כ"ר סברא הראשונה דצריך להחזירו ללוה ולא השנייה וגם הראשונה אינה בעינה שמדברי רבינו נראה דדוקא שכתב ולא מסר אבל כתב ומסר אין כופין להחזיר עכ"ל. ולעד"נ דרבינו בכיון קיצר ולא הביא אלא מאי דנ"מ לדינא וכמ"ש בפרישה ומש"ה לא הביא דעה השנייה דכשמסר ולא כתב דאין כופין הלוקח להחזיר השטר להלוה דס"ל לרבינו דלא כ"כ הבעה"ת אלא לפי סברתו דס"ל דגם בכה"ג קני לכל הפחות גוף השטר לצור ומש"ה ס"ל דאינו מחויב להחזירו א"ל שמחזיר לו הלוה דמי קנייתו משא"כ לרבינו דס"ל דהמקח טעות היה ולא קנהו כלל ומש"ה סתם רבינו וכתב מתחילה דבמסר ולא כתב כופין אותו להחזיר כאילו לית ביה פלוגתא מאחר שאליביה הדין ולא חשש רבינו שנטעה בדבריו לומר שסובר כבעה"ת שקנהו לצור עפ"צ מאחר שכבר כתב בר"ס דלא קנהו כלל ועוד דרבינו נשמר בהעתקת ל' בעה"ת שבעה"ת כתב ראייתו מהגמרא דאמרינן אין לצור ולצור דמשמע שקנהו בדין ואת זה לא העתיק רבינו ולא כתב אלא שהלוקח משתמש בנייר כו' ולשון זה מצינו לפרש דלא בתורת קנין משתמש בו אלא בתורת משכון עד שיחזירו לו דמי קנייתו כל זמן שלא פרע להמוכר וק"ל אבל כשקנהו הלוקח כדין בכתיבה ומסירה וקידם הלוה ופרע להמוכר דבזה יש פלוגתא לא כ"ר ומשני הדינין שהעתיק נמשך ונלמד ממילא אי כופין בכה"ג להחזיר השטר להלוה ולסברא קמייתא דנפטר מהלוקח צריך להחזיר השטר להלוה דמהיכא תיתי דלא יחזירנו לו כיון דאין עליו חיוב תשלומין ואי משום שקנה לגוף השטר זה נלמד מדין הראשון היכא דמסר ולא כתב שג"כ קנהו לצור עפ"צ לדעת בעה"ת ואפ"ה כבר כתב דצריך להחזירו ולסברא השניה דאינו נפטר (מהלוה) [מהלוקח] אלא צריך לחזור ולפרוע לו כל דמי השטר דא"צ להחזירו עד שיפרענו ולאחר שפרע פשיטא דצריך להחזיר לו השט"ח כנ"ל דעת רבינו ובזה נסתלקה תמיהת ב"י הנ"ל ודו"ק: