דרישה, חושן משפט פב:כג
דרישה · Drisha, Choshen Mishpat 82:23
Open in the reader →1טען הלוה על שטר מקויים כו' בבא בתרא דף קכ"ח שלח ליה ר' אבא לר"י בר חמא המוציא ש"ח על חבירו מלוה אומר לא נפרעתי כלום ולוה אומר פרעתי מחצה ועדים מעידים שפרע כולו ה"ז נשבע וגובה מחצה מבני חרי אבל ממשועבדים לא דאמרי (אתון קנוניא עשיתם עלינו) אנן אעדים סמכינן ואפילו לר"ע דאמר משיב אבדה הוי (גבי סלעין דינרים כו' כמ"ש בפרישה) ה"מ היכא דליכא עדים אבל הוכא דאיכא עדים אירתותי מירתת ע"כ ופסקו התוספות הלכתא כוותיה ופר"ש והעדים מעידים כו' (ע' ל' ר"ש ותוספות בב"ח) ודבריהם צריכין ביאור דקשה דמאחר שכתבו דהנתבע סובר שיבואו עדים לסייעו כי גילו לו דעתן (א"א לומר מירתת) שיחזרו בהם לא די שלא יסייעוהו אלא אפילו יכחישוהו (הלא תרתי לא עבדי כמ"ש בסימן כ"ח) וצ"ל שירא שמא כשיבואו אצל הב"ד ויראו שהשטר מקוים ויוצא קיום מתחת יד המלוה יחזרו מיראה שמא הב"ד יחקרו וידרשו היטב בעדותן עד שיוכחשו ומש"ה לא רצה הלוה לסמוך עליהם ולא הודה אלא מחצה ואין כאן השבת אבדה ובישוב זה נתיישבו ג"כ דברי רבינו שלכאורה דבריו תמוהין שבגמ' הזכירו עדים וכן רשב"ם והתוס' פירשו הענין דמפני העדים מרתת ואיך לקח הוא שטה לעצמו וכתב שלא הודה אלא מפני השטר ואע"פ שגם הרי"ף והרמב"ם וב"ה כתבו שטר מ"מ גם לדידהו קשה דבכל ספרי התלמוד איתא עדים ודוחק לומר שגי' אחרת היה להם דלא משתמיט חד מינייהו להזכיר הגי' ועוד שדרך רבי' לילך בעקבי אביו ז"ל והרא"ש הביא הגי' כדאיתא בספרים דידן הכא דאיכא עדים כו' וב"י כתב שהם פירשו אבל הכא דאיכא עדים כו' כלומר שיש עליו שטר מקוים ולא היה יכול לומר פרעתי ע"כ והוא דוחק בעיני דאין הל' משמע כן ועוד דא"כ לא נתיישב בזה קושיית התוס' למה להגמרא למימר אבל הכא איכא שטר מש"ה הודה ולא הוי משיב אבידה הא בלה"נ אמרינן דהודה מפני דלא היה יכול להעיז לכפור בכולי' וככל (מקום) [מ"מ] אבל לפי מה שפירשתי אתא שפיר דלכולם היה גי' הספרים הכא דאיכא עדים כו' אלא שרשב"ם הנ"ל פירשו כפשוטו שמפני יראת העדים בלא יראת השטר הודה שסבר שמא יכחישוהו וכל שאר המפרשים מאנו בפי' זה מפני קושיית התוס' ופי' שיירא מהעדים מפני השטר שכשיראו השטר מקוים יחזרו בהם ויכחישוהו וז"ש שלא הודה אלא מפני השטר ר"ל מהשטר שיראו העדים יחזרו בהן. והעולה מזה דלכל הפוסקים אם באו מתחלה והעידו שפרע כולי ואח"כ הודה הוא שלא פרע אלא מחצה נאמן הלוה בלא שבועה וכמ"ש בפרישה ועמ"ש (מ"ש) [שם] פי' אחר יותר נכון לפי סתימת ל' רבי' ודוק: ועדים מעידים שכולו פרוע נשבע וגובה מחצה כו' ל' ב"י כתב ב"ה בשער ח' ואל יקשה בעיניך כו' (עי' שם בב"י) וראיתי מי שלמד משינויא קמא שכתב ב"ה דה"ה בשאר ש"ח והלוה טוען פרעתי מחצה דנשבע ונפטר דאל"כ לא הוי משני מידי ור"י הלוי (אך) שכתב שינויא אחרינא בעיקר הקושיא מ"מ אינו מוכח דפליג עמו בדינא ולעד"נ דאפי' אם נניח להם דעתם שב"ה סובר כן מ"מ לא קיי"ל הכא כלל אלא כהרשב"א דמייתי ב"י לפני זה (מס"ו) וכן מוכח מגמרא פ' ג"פ וכתבתיהו לעיל סימן נ"ג אהא דמי שיש לו ב' שטרות של נ' נ' ואמר לב"ד שיעשו לו א' של מנה אין שומעין לו ומפרש שם הטעם משום דזכות הוא ללוה שיהיה בב' שטרות שאם הוא בחד שטרא יצטרך לפרוע הכל ביחד ושמא יאבד שוברו ויחזור לגבות הכל ממנו אבל יותר נראה דגם בהא לא קאמר אלא בכה"ג דאיירי ביה דאיכא סהדי דמסהדי דפרע כולו דבזה י"ל דהנוח השטר בידו משום המחצה שעדיין ח"ל שהרי לא הו"ל להתיירא שמא יתבע ממנו גם המחצה שפרע לו כבר דסמיך אסהדי דידעו דפרעיה אבל בכל ש"ח שבעולם דליכא סהדי דפרע ודאי גם ב"ה מודה דאמרינן ללוה אי איתא דפרעת שום דבר לא היה לך להניח השטר בידו שלם אלא היה לך ליקח שובר על מה שפרעת או לכתוב הפרעון על השטר ור"י הלוי מתרץ דא"צ לזה אלא הטעם דהכא השטר בטל לגמרי הואיל שהעדים אומרים שפרע ונ"מ בין שני התירוצים לענין אם ידוע שלא ידע זה בסהדי דלב"ה לא הו"ל להניח שטרו בידו ולר"י מיגא"ש פטור כנ"ל עיקר לדינא: