דרישה, אבן העזר יא:א

1הנחשד על האשה כו' ומיהו ע"י עדים שראו הכיעור כו' לדעת ר"ת אבל לרב אלפסי כו' עד וכך הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל. דין זה הוא ממשנ' וגמר' רפ"ב דיבמות והאריכו הפוסקים והמפרשים מענותיהן בפי' שמעתא זו. והנה אקצר ועולה ואעתיק ממנה מה שהוא צריך לביאור דברי רבי' שהביא פי' ר"ת ופי' הרי"ף ופי' הרא"ש ועפ"ז יתיישבו התמיהו" הגדולות שיש לתמוה על רבי' ועל המרדכי ועל ר' ירוחם ושאר תיוהות ופקפוקים שיש בתחילה הדעת בדבריהן ובדברי רבינו וה' החונן לאדם דעת יאיר עינינו בתורתו. שם ד' כ"ד ע"ב תנן הנטען (החשוד) על א"א והוציאוה מתחת ידו (דהבעל בגט) אע"פ שכנס (הנחשד) יוציא. ובגמרא אמר רב ובעדים (פרש"י כשבאו עדים על קול הראשון שראוה שזנתה עם הנחשד בזה דוקא תנן אע"פ שכנס יוציא עכ"ל וכ"כ הרי"ף וגם הרא"ש במסקנתו לפירוש השאלתות כתב דהאי ובעדים ר"ל עדים שראו שזנתה עם הנחשד וכתב שם הנ"י דקמ"ל המשנה דל"ת אף שראו עדים שזנתה דלמא אנוסה היתה דנוקים האשה על חזקתה ובניה בתזקת כשרות קמ"ל דסתם מזנה בחזקת רצון הוא מיתיבי בד"א (דמוציאין אותה מהנחשד) כשאין לה בנים (פרש"י מבעלה הראשון והרי"ף פירש מהנחשד) אבל יש לה בנים לא תצא (פרש"י דכי מפקו להו מחזקינן לקלא קמא ועבדינן להו ממזרים עכ"ל והיינו שיאמרו כשם שראו שזינתה עתה כן זינתה ודאי קודם לכן ובניה לאו מבעלה נינהו והיינו חשש ולעז ממזרות. ולהרי"ף שפירש בניה מן הנטען גם יש חשש זה דיאמרו כשם שזינתה תחת בעלה הראשון כן זינתה נמי תחת השני ובניה מן השני לאו מן השני נינהו. ואפשר דה"ט דהרי"ף דפירש בנים מהנטען דיש טפי חשש מלמפרע דשני אף על גב דקידושין מכל מקום היה באיסור א"כ יש לבניה ג"כ לעז זה משא"כ לבנים הנולדים לה מהראשון קודם שיצא עליה קול דהרי קידושין הראשון היה בהיתר גמור) ואם באו עידי טומאה אפילו יש לה כמה בנים תצא (אלמא דבאין לה בנים בלא עדים נמי מפקי) ומסיק הגמרא דרב מוקי להאי ברייתא כרבי (פרש"י דרבי מפיק אשה מבעלה בקול כל דהו) דתניא רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר (פרש"י רוכל המוכר בשמים לנשים יוצא מהבית ומצא זה את אשתו שהיא חוגרת בסינר הוא כעין מכנסים שחוגרין הנשים לצניעות) אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא (מקום) מנעלים הפוכים תחת המטה א"ר הואיל ומכוער הדבר תצא ורב ס"ל כמשנתינו הנ"ל דקתני הנטען על א"א והוציאוה מתחת ידו. מדקתני הוציאוה ולא קתני הוציאה ש"מ דבהוציאוה בב"ד מיירי וב"ד אין מוציאין אלא בעדים. ומסיק הגמרא וקאמר והלכתא כוותיה דרבי קשיא הלכתא אהלכתא לא קשיא קלא דלא פסיק וליכא עדים כרבי קלא דפסיק ואיכא עדים כרב ופרש"י קלא דפסיק שיצא קול אחר לומר שקר הוא הלעז) וה"ה אי ליכא קלא כלל ואיכא עדים שזינתה פשיטא דמוציאין אפילו מבעלה אלא קמ"ל משום דאיכא קלא כיון דפסיק אין מוציאין אותה עד דאיכא עידי טומאה. וכ"כ מור"ש בתשובתו סי' ל"ג ופשוט הוא א"נ קאמר כן משום דמסתמא מכל עידי כיעור יוצא קול אלא שלפעמים הוא פוסק וכמ"ש עוד לקמן מזה) ושם מסיק הגמרא דבעינן שלא יצא הקול מתחילה מחמת אויבים ושיהא הקול נמשך יום ומחצה כו' וכמ"ש רבינו וכתב התו' והמרדכי דרבי ורב כל אחד אמר דינו בין בקלא דפסיק בין בקלא דלא פסיק אלא שהגמרא הכריע ופסק בקלא דפסיק כרב דבעינן דוקא בעדים ובקלא דלא פסיק כר' דלא בעינן עדים. וכתב הרי"ף אהך סוגיא ז"ל ושמעינן מהא דתני בד"א כשאין לה בנים כר דהיכא דאית לה בנים מן הנטען אע"ג דאיכא עדים בדבר המכוער לא מפקינן לה מיניה אבל אי איכא עידי טומאה שזנתה עמו כשהוא תחת בעלה מפקינן לה מיניה ואפילו יש לה בניה. וה"מ מבועל שהוא הנטען אבל מבעל עצמו לא מפקינן לה (כיון שהוא קלא דאחר נישואין משא"כ להנחשד דהו"ל קלא דמקמי נשואין) אלא בעדי טומאה בין יש לה בנים בין אין לה בנים כדרבא דאמר רבא אין דבר ערוה פחות משני עדי טומאה עכ"ל. והרא"ש כתב על הא דתניא אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא הנ"ל דבשאלתות דרב אחאי בפרשת פנחס כתב אי איכא דבר מכוער בשני עדים וקלא דלא פסיק מפקינן בין מבעל בין מבועל דתניא רוכל וכו' ור"ת חזר (פי' חזר ממה דפי' תחלה דלא מפקינן מבעלה בעדי כיעור וכמ"ש הב"י והרא"ש שם בשמו) ופירש כדברי השאלתות דובעדים דקאמר רב הנ"ל אינו ר"ל דוקא עדי טומאה אלא ה"ה עדי כיעור. ופי' מהר"ם דבריו ע"פ דברי השאלתות הנ"ל דאם יש שני עדים שראו רוכל יוצא והאשה חוגרת בסינר ואינך הנ"ל מוכחא מילתא דיש כאן טומאה וכשני עדי טומאה דמי ואסרינן לה על בעלה כמו שאוסרים לה בפתח פתוח או בעד אחד המעיד על זנות בתר עדי קנוי וסתירה. והא דאמרי' בפ' המגרש דלא חיישינן לקלא דבתר נשואין היינו בלא עדים. והא דתניא בברייתא הנ"ל בד"א כשאין לה בנים כו' אבל אם באו עדי טומאה כו' ג"כ לאו דוקא עדים שראו שנבעלה אלא שראו בה דבר מכוער. ורבי אסרה אפי' בלא עדי כיעור אלא ע"פ בעלה שראה רוכל יוצא ואשתו חגרה סינר תצא ואסור לקיימה. ופליגי רב ן עליה ואמרי דלא מפקינן לה לא מבעל ולא מבועל ע"פ ראיית הבעל כ"א ע"פ עדי כיעור וכותייהו ס"ל לרב. ומסיק הגמרא דהלכתא כוותיה דרב בקלא דפסיק דאז לא סגי בראיית הבעל לחוד כ"א בעדי כיעור וכר' בקלא דלא פסיק דאז בעינן דוקא עדי כיעור מיהו בעדי כיעור מפקינן אותה מבעלה אפילו בקלא דפסיק דכעדי טומאה ממש דמי. ואחר שכתב הרא"ש כל זה בשם ר"ת ומהר"ם שפי' כן דברי השאלתות דחה שם הרא"ש לפירושיהן זה ומסיק וכתב ז"ל ע"כ נ"ל שהשאלתות מפרשי "דובעדים דאמר רב בעדי טומאה. וברייתא דרוכל יוצא כו' בעדי דבר מכוער דרבי סבר דבעדי דבר מכוער מפקינן לה מבעלה ורב סבר דלא מפקינן לה מבעלה אלא בעדי טומאה וקאמר הגמרא דהלכתא כוותיה דרב בקלא דפסיק. וכוותיה דרבי בקלא דלא פסיק דאז סגי בעדי כיעור וכתב דשניהן יחד דינן כפתח פתוח וכעד א' אחר קינוי וסתירה (ומיהו דוקא באין לה בנים דומיא דפתח פתוח דבשעה שטוען פתח פתוח מצאתי אין לה בנים ממנו אבל לעד אחד אחר קנוי וסתירה אין לו דמיון גמור) אבל בראיית הבעל לחוד אפילו בקלא דלא פסיק לא מפקינן לה וכך היא שיטת רב אלפס והרמב"ם ז"ל ע"כ לשון הרא"ש בקיצור. והנה לפנינו שלשה דיעות מחולקים בפי' הסוגיא ואליבא דהלכתא דלהרי"ף יש חילוק בין בעל להנחשד דמהנחשד מוציאין בעדי כיעור וקלא דלא פסיק באין לו בנים ממנו אבל לא בראיית הבעל לחוד הכיעור אפילו בקלא דל"פ אבל מבעלה לא מפקינן אפי' בעדי כיעור וקלא דל"פ ואפי' אין לה בנים ממנו כ"א בעדי טומאה ממש ואז אפי' אין קול כלל בדבר ויש לה בנים מוציאין ולר"ת ולמהר"ם על פי השאלתות הנ"ל אין חילוק בין בעל להנחשד ומפקינן משניהן אפי' בעדי כיעור ואפילו בקלא דפסיק ואפי' כשיש לה בנים. אבל כשאין כאן אפי' עדי כיעור אלא שהבעל עצמו אומר שראה הכעור או הטומאה לא מפקינן בב"ד לא מהבעל ולא מהנחשד כ"א. כשיש קלא דלא פסיק אלא שהבעל בעצמו יחוש לנפשו ויוציאה. והרא"ש ס"ל ג"כ כר"ת ומהר"ם בהא דלא מחלקינן בין בעל להנחשד ובשניהן אין מוציאין בראיית הבעל אפי' בקלא דל"פ ובעדי כיעור וקלא דל"פ מפקינן משניהן וכשיש לה בנים אז אין מוציאין אפי' בקלא דל"פ כ"א בעדי טומאה ממש. הרי לפנינו שלשה דעות מחולקות ודעת רש"י נראה שהיא כדעה רביעית "דאו בעדים דקאמר רב פי' שזנתה ואמ"ש רבי היא פי' דר' "מפיק אשה מבעלה בקול כל דהו ופי' ג"כ דהבעל ראה הכיעור מאשתו וקאמר דתצא ממנו פי' ראיית הבעל הרי דס"ל לפי המסקנא דאפי' מבעלה מוציאין אפי' בראיית בעלה בקלא דל"פ ואין לה בנים כר"ח ומהר"ם ודלא כהרי"ף והרא"ש כנ"ל אבל בהא לא ס"ל כוותייהו דאינהו משוו עדי כיעור לעידי טומאה להוציא ע"י אפילו מבעלה ואפי' יש לה בנים ואפי' בקלא דפסיק ולרש"י בקלא דפסיק דוקא בעדי טומאה דינא הכי ולא בעידי כיעור ואפילו באין לה בנים אבל היותר נראה דגם לרש"י עדי כיעור דינייהו כעדי טומאה והא דפירש ובעדים בעדי זנות לשון הברייתא דבד"א דאין לה עדים כו' נקט דשם נקט וכתב ג"כ עדי טומאה ולמהר"ם ור"ת ל"ד קאמר וכנ"ל וראייה לזה שרש"י בכל השמעתין לא הזכיר רק עדים או קול ואם איתא דמחלק בין עדים לעדים לא הוה משתמט מלהזכיר פעם אחד עדי כיעור במקום קול (ועיין במ"מ והגהת מיימוני פ' כ"ד דאישות ע"ש) ונראה דמ"ה לא הביא רבינו כאן רק הג' דיעות הנ"ל ולא הביא דעת רש"י ומפני שראיתי שגדולים וגם רבי' תמהו על דברי רבינו כמ"ש לכן אכתוב מה שנ"ל בישוב ובביאור דבריו ואומר דמ"ש בריש הסי' הנחשד על האשה והוציאוה ב"ד מבעלה ה"ז לא ישאנה הנחשד ואם נשאה אם יש עדי טומאה תצא כו' הוא אליבא דכל הג' דעות שמזכיר שם דכשיש עדי טומאה אפילו אין קול כלל בעיר וגם יש לה בנים אפילו מבעלה מוציאין אותה וכ"ש מהנחשד ורבינו שהתחיל וכתב דינו בנחשד נקט ל' המשנה הנ"ל ומשום אינך בבא דכשאין עדים דאין מוציאין אותה וכמו שאכתוב אחר זה. ולר"ת עדי טומאה ל"ד אלא ה"ה עדי כיעור ואפילו בקלא דפסיק ואפילו ביש לה בנים דהא מהר"ם כתב בהדיא בשם רבי' תם דעדי כיעור שוים לעדי טומאה ממש ורב איירי אפילו בקלא דפסיק וכמ"ש בסמוך דמ"ש רבינו בשם ר"ת בסימן זה הוא ע"פ מה שחזר ר"ת מדבריו הראשונים וס"ל כמהר"ם. ומ"ש אין עדים בדבר אלא שיצא הקול על ידי שראו בה כו' גם דין זה הוא אליבא דכ"ע מיהו לכל מר כדאית ליה דהיינו להרי"ף והרא"ש אף דיש עדי כיעור כל שאין עדי טומאה ממש ויש לה בנים ולר"ת דוקא כשאין עדים כלל אפילו עדי כיעור וגם שקול נפסק אז אין מוציאין אותה אפילו מהנחשד וכנ"ל וכ"ש מבעלה וכמ"ש עוד בסמוך (אלא שמ"ש רבינו מפני "שראו בה דבר מכוער ל' שראו לא נתיישב יפה אליבא דר"ת דמשמע שעדים ראו הכיעור וז"א לר"ת וכמ"ש וצריכין לדחוק ולומר דאבעלים דעלמא קאי ומשום הכי כתב שראו לשון רבים) ומכאן ואילך כתב רבינו על פי דעת ר"ת לחוד וכדמסיק וז"ש דאם אין לה בנים ממנו תצא בראיית הבעל לחוד כשיש ממשות בקול והוא מ"ש בגמרא לשטתו דהלכתא כרבי בקלא דלא פסיק וכנ"ל. ומ"ש אבל אם אין בקונ ממש כו' עד אא"כ ראוהו עדים ומיהו ע"י כו' זהו מ"ש הגמרא לשטתו והלכתא כרב בקלא דפסיק דאז בעינן דוקא עדים. ומיהו בעדי כיעור סגי ואפי' בקלא דפסיק ואפי' ביש לה בנים וכמ"ש דלר"ת ומהר"ם שוים עדי כיעור לעדי טומאה וכבר כתב דכשיש לה עדי טומאה אפילו יש לה בנים מוציאין אותה ובזה נתיישב תמיהת מור"ש ז"ל שתמה בתשובתו סי' ל"ג על רבינו ע"ש (ועיין בפרישה בסעיף ה' כ"פ). ומ"ש אבל לרב אלפס כו' עד אלא בעדי טומאה זהו מ"ש בגמרא לשיטתו הלכה כרב בקלא דפסק דהרי"ף מפרש דברי רב דקאמר ובעדים דר"ל עדי טומאה ממש וכנ"ל ומ"ש אבל כשיש בקול ממש ועדי כיעור מוציאין כו' זהו מ"ש הגמרא לשיטתו והלכה כר' בקלא דל"פ דאז בעדי כיעור סגי כל זה הוא פשוט ע"פ מ"ש. אכן ק' מש"ר בהאי בבא האחרונה דהרי"ף. דכשיש בקול ממש ועדי כיעור דמוציאין בין מהבעל בין מהנחשד וז"א דהא להרי"ף לא מפקינן מבעלה אפילו באין לה בנים כ"א בשני עדי טומאה ממש שהרי כתב וה"מ מבועל שהוא הנטען כו' וכנזכר לעיל. ואין לומר דסבירא ליה לרבינו דהרי"ף לא כ"כ אלא לדברי רבי דסבירא ליה דבעדי כיעור אפילו בקלא דפסיק מפקינן לה ואזה כתב דהיינו דוקא מהנחשד אבל בעדי כיעור וקלא דל"פ ס"ל כהרא"ש דמוציאין אפילו מבעלה דהוה ליה כעדי טומאה. דאם כן לא הוה ליה להרי"ף לסתום אלא לפרש כיון דמתחיל בדבריו ומחלק בין עדי טומאה לעדי כיעור ועוד דאיך יסתום הרי"ף ויכתוב דבריו שלא אליבא דהלכתא ובפרט דמתחיל וכתב שמעינן "מהא כו' משמע דלהלכה בא ללמדינו וכדרכו על הרוב לכתוב כן להלכה במסקנת הענין. ועוד מנא ליה ולמה ליה לרבינו לכתוב כן בשם הרי"ף. ועל הרא"ש הנ"ל לא קשיא זו דכתב לפי שיטתו דגם מבעלה מוציאין בעדי כיעור בקלא דל"פ וכתב בסוף דבריו דכך היא גם כן שיטת הרי"ף והרמב"ם. דיש לומר דהרא"ש לא כתב כן אלא שגם הרי"ף ס"ל דבעדים דאמר רב ר"ל עדי טומאה ממש ולאפוקי מפי' השאלתות ורבינו תם דמייתי לפני זה וכנ"ל וכצ"ל ג"כ לשיטת הרמב"ם וכמ"ש אחר זה ולכן דקדק הרא"ש וכתב כך היא "שיטת הרי"ף ולא כתב וכ"כ הרי"ף אבל לדברי רבינו קשה. וכבר תמה בזה מור"ש ז"ל בשאלה ותשובתו בסימן ל"ג וגם הב"י בסימן זה על רבינו וכתבו שטעה רבינו במה שראה שהרא"ש כתב אחרי דבריו הנזכר לעיל שכן הוא גם כן שיטת הרי"ף סבר שהרי"ף סבירא ליה כוותיה לגמרי ולא עיין בדברי הרי"ף לראות שלא סבירא ליה כוותיה בהא דכתב הרא"ש דמוציאין גם כן מבעלה ע"ש בב"י והוא דוחק בעיני לומר על פה קדוש בעל הטור שטעה ולא עיין כלל בדברי הרי"ף ואדרבה מוכח דבדקדוק כ"כ דאם לא כן קשה למה כ"כ בשם הרי"ף ולא כתב שגם הרמב"ם כ"כ כדרכו דרבינו בכל מקום שהן שווין בדין בפרט בדין זה שכתב הרא"ש שכן הוא שיטת שניהן ובפרט אם היה כאשר חשב הרב"י שהטור לא ראה וקרא דין זה מדברי הרי"ף אלא דכ"כ ע"פ מ"ש הרא"ש משמי' דהרי"ף אם כן הל"ל כן גם בשם הרמב"ם כמ"ש הרא"ש בשמו. ע"כ נראה דרבינו ראה דברי הרי"ף ודייק בו ומצא דלא כתב הרי"ף האי חילוקא דבין בעל לבועל ובדאית לה בנים ממנו או לא כ"א אברייתא דקתני בד"א כשאין לה בנים כו' ולא כ"כ אברייתא דאמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא ש"מ דסבירא ליה דרבי דאמר תצא רצה לומר דאפילו מהבעל ואפילו יש לה בנים ממנו והיינו שאסורה לבעלה (כמ"ש בסמוך דברי רבינו ירוחם דכתב בשם הרי"ף דאסורה לבעלה) ויחוש הבעל לנפשו ויוציאנה ממנו כיון דראו עדים הכיעור לרבי אפילו בקלא דפסיק ולדידן בקלא דלא פסיק וכנ"ל וכן הוא משמעות לשון סתם ברייתא דרוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר דמיירי באשה היושבת תחת בעלה ועלוה אמר רבי תצא דמשמע אפילו מבעלה וכן כתב שם הב"י אדברי הרי"ף בהדיא ע"ש. וגם מש"ה אמר תצא אם רוצה הוא להוציאה "צריכה היא "לצאת ממנו בלא כתובה וכמ"ש הרמב"ם בזה בהדיא בפרק כ"ד דאישות ואכתוב לשונו בסמוך אלא שאם לא יחוש הבעל להוציאה ס"ל להרי"ף דאין הב"ד כופין אותו להוציא כל שאין לפנינו עידי טומאה ממש כיון שהוא קלא דבתר נשואין וכנ"ל ומש"ה אברייתא דבד"א כו' דמיירי מהוצאת ב"ד מהנחשד שעבר וכנסה כתב הרי"ף דה"מ מהנטען כו' דלמדינו של"ת בד"א כו' קאי אלשון המשנה דקתני והוציאוה מתחת ידו דהיינו הב"ד שהב"ד הוציאה מהבעל בעל כרחו קמ"ל דז"א דא"כ היה צ"ל דמיירי בעידי טומאה וכר' הנ"ל וא"כ אפילו יש לה בנים ממנו נמי ה"ל להוציאה. והגמ' דקאמר דרב מוקי האי ברייתא כר" אע"ג דהאי ברייתא מיירי בהוצאת ב"ד ור' מיירי להרי"ף בלא הוצאת ב"ד כבר כתב הנ"י שם בישיב זה דראייתו הוא מדחזינן דרבי החמיר בקול בלא עדים לומר "לבעל תצא ה"ה דס"ל לרבי נמי דהב"ד מוציאין בכה"ג "מהנחשד בע"כ ע"ש. וכיון דמוכח מדברי הרי"ף שר' דאמר הואיל ומכוער הדבר תצא קאי ג"כ אבעל מ"ה כתב הטור בשם הרי"ף דכשיש בקול ממש ויש עידי כיעור דמוציאין בין מהבעל בין מהנחשד אם אין לה בנים ור"ל כל חד לפי סברתו מנחשד בעל "כרחו ומבעלה בעל "כרחה וגם על הבעל מוטל להוציאה כי היא אסורה לו מן הדין אלא שאין הב"ד נזקקין לו להוציאה בעל "כרחו בלא עידי טומאה. ואע"ג דלשון "מוציאין דכתב הטור משמע בעל "כרחו וזה אינו בבעל מ"מ אגב דהוצרך רבינו לכתוב האי לישנא אהנחשד כתב אגב שיטפא ג"כ אבעל כיון דברייתא דר' קתני גם אבעל לשון תצא וכנ"ל. וכתב נמי רבינו דכן הוא מסקנת אביו הרא"ש ז"ל אף שהרא"ש ס"ל דאף מבעלה מפקינן בעידי כיעור וקלא דלא פסיק משום דכבר כתב בשם הרי"ף ל' מוציאין מבעל ואנחשד בשוה. גם י"ל משום דעיקר סמיכתו דרבינו לדינא הוא אדברי הרא"ש לא רצה להאריך בדברי הרי"ף בחילוק קטן דבין אסורה לבעלה ובין מפקינן מבעלה וכלל בעל ונחשד יחד כאילו ס"ל בתרווייהו מוציאין וכדי לכתוב עליו וכך הוא מסקנת הרא"ש ולאפוקי מדעת ר"ת שהזכיר לפני זה דס"ל דבעידי כיעור לחוד אף בקלא דפסיק מוציאין אותה אפילו מבעל ואפילו ביש לה בנים. גם ראה רבי' שהרא"ש כתב שכן "שיטת הרי"ף והרמב"ם ואף שהן חלוקין על דבריו במ"ש דמוציאין ג"כ מבעל מ"מ לא רצה להאריך במעט חילוק שביניהן ואדרבה נסתייע מדבריהן וכתב שכן הוא ג"כ שיטתן ולאפוקי מדברי ר"ת ומהר"ם שהביא לפני זה מש"ה קיצר גם רבינו: ואשר כתבתי דגם אבעלה אסורה להרי"ף אלא דאין מוציאין אותה ממנו בעל כרחו למדתי זה מדברי רבי' ירוחם שכתב בנתיב ג' ח"ב ז"ל ואם אין עידי טומאה אלא עידי כיעור כגון שראו רוכל יוצא כו' אם יש ג"כ קלא דלא פסיק תצא מן הבעל ואם אין קלא דל"פ לא תצא. ואפי' בקלא דל"פ שאמר תצא וכופין דוקא שאין לה בנים מן הבעל כו' ובקלא דפסיק כו' לא תצא ר"ל דאין כופין כמ"ש פי' ובכל אלו "אסורה זולתי שיש מהן שאין כופין להוציא עכ"ל. הרי לפנינו שכתב אף במקום שאין כופין להוציא מ"מ אסורה היא לבעלה. וכשתדקדק בכפלות דברי ר' ירוחם וערבובם תמצא בהן מדוקדק שכיון למ"ש שבתחלה כתב שם כשיש עידי טומאה כופין להוציא וס"ל אפי' אין כאן קול כלל ומש"ה לא הזכיר שם יציאת קול ואח"כ כתב דכשיש עידי כיעור וקלא דלא פסיק תצא מן הבעל זהו ממה שפסק הגמרא דקי"ל כר' בקלא דל"פ וכאן לא כתב ר' ירוחם תצא וכופין כמ"ש אח"כ משום דביוצא דקאי אהבעל אין הדין שכופין אותו וע"ז כתב נמי דאם הקול פסק לא תצא בעידי כיעור לחוד ור"ל דאפי' אינה אסורה לו. ואח"כ כתב דאפי' בקלא דל"פ ועידי כיעור שאומרים תצא וכופין כו' זהו מברייתא הראשונה דקתני בד"א (כי' דאמרי' דאם כנס יוציא דהיינו כופין) דוקא כשאין לה בנים מן הבעל פי' ואז כופין הנחשד להוציא דאם כנס יוציא אהנחשד קאי) אבל יש לה בנים מהבעל אין כופין אפי' אהנחשד להוציאה ובקלא דפסיק אפילו אין לה בנים לא תצא רצה לומר אין כופין כוונתו אפי' להנחשד אין כופין. ומה שכתב כמו שכתבתי לא קאי אמ"ש לעיל מיניה דבשאין קלא דל"פ דלא תצא שהרי שם לא הזכיר כפייה אלא למאי דסמיך ליה קאי דכתב דכשיש לה בנים ל"ת דר"ל אין כופין הנחשד אזה כתב דגם כשאין לה בנים ואין כאן קול דל"פ אין כופין הנחשד להוציא. והשתא א"ש דסיים וכתב ובכל אלו אסורה ר"ל בכל אלו שנכתב בהן בברייתא תצא פי' הוא שאסורה לו עכ"פ אלא שיש מהן שנכתב בהן תצא מפני שאסורה לו אבל אין כופין להוציא. דוק בדבריו ותמצא פי' זה שריר וקיים דמסיק וכתב שם ז"ל כך נראה כל זה משיטת הרי"ף והרמב"ם והרמ"ה ומרוב הפוסקים הרי לפנינו דבשם הרי"ף כ"כ וכתב נמי דנראה כן משיטת הרמב"ם כמ"ש נמי הרא"ש כנ"ל. והטור לא הזכירו נראה דה"ט דהרמב"ם כתב דכל שאין כופין הבעל להוציאה ג"כ אינה אסורה לו אלא תליא ברצונו דאם ירצה להוציאה מוציאה בע"כ בלא כתובה וכמ"ש לשונו בסמוך. וא"ל דהרמב"ם מיירי שם דוקא בקלא דפסיק שא"כ לא ה"ל לסתום אלא לפרש ועוד דפ"ב דסוטה איירי שם בקלא דל"פ ואפ"ה כתב שם אם "הוציאה בעלה כו' דתלה הדבר ברצונו להוציאה. ור' דאמר הואיל ומכוער הדבר תצא משמע להטור דהא צווי להבעל שיוציאנה אף שאין כופין אותה מש"ה לא הזכיר דברי הרמב"ם שכ"כ לדינא אבל הרא"ש ור' ירוחם תלמידו כתבו תיבת "לשיטת ומ"ה כ"כ גם בשם הרמב"ם דגם לשיטתו מוכרחין לפרש דרב וברייתא בעידי טומאה ממש מיירי וכנ"ל ודו"ק. ובאשר כתבתי נתיישב ג"כ המרדכי שהב"י וגם מור"ש בתשובותיו סימן ל"ג הנ"ל תמהו עליו ובאמת דבריו תמוהין הן מאוד לעין כל הקורא בהמרדכי שם בפ"ב דיבמות שהביא שם פי' דמהר"ם בהשאלתות הנ"ל דלפי דבריי בעידי כיעור אפי' בקלא דפסיק מפקינן אפילו מבעל ואפי' ביש לה בנים ודלא כדברי ר"ת הראשונים דסבירא ליה דלהוציא מבעלה בע"כ בעינן עידי טומאה ממש. ואח"כ מסיק וכתב עליו ז"ל ואחר שדברי השאלתות מיושבים מי יחלוק עליהן להקל כו' עד ואף המיומוני כתב בפכ"ד דאישות כדבריהן ז"ל היה שם עדים שעשתה דבר מכוער כו' עד אם רצה הבעל מוציא ואין לה כתובה ואין זו צריך התראה עוברת על דת יהודית או שעשתה דבר מכוער (פי' בלא ראיית עדים אלא על פי הבעל) אין כופין הבעל להוציא אלא אם רצה יוציא ואף על פי שלא הוציא אין לה כתובה כו' עד הרי שכתב כדברי השאלתות עכ"ל המרדכי ע"ש וק' דהן שני הפכים בנושא אחד דהמיימוני מיירי גם ביש עידי כיעור ותלה הדבר ברצון הבעל ומדסתם דבריו משמע דאיירי אפי' בקלא דל"פ והשאלתות ס"ל דמוציאין מהבעל בע"כ בעידי כיעור ואפילו בקלא דפסיק. ואף שנראה שהרגיש המרדכי עצמו בזה או המגיהו שהוסיף וכתב אמ"ש הרמב"ם שעשתה דבר מכוער ז"ל פי' "בלא ראיית עדים "אלא ע"פ הבעל ואין פי' זה כתוב במיימוני אלא המרדכי או המגיהו כתבו ליישב סתירת דברי מהר"ם שהביא ראיה לדבריו מדברי הרמב"ם והמיימוני כתב בהדיא דאין כופין הבעל ומש"ה כתב דהרמב"ם איירי באין כאן עידי כיעור אלא שהבעל אומר שראה כן וגם בתשובת מיימוני השייכים להלכות אישות סימן כ"ב כ"כ שם. על כל זה אומר אני שהאי פי' הוא טעות סופר וגם לא נתיישב בזה כלום והאי מוכח דהרי הרמב"ם התחיל וכתב היה עדים שעשתה דבר מכוער כו' וסיים וכ' ע"ז ז"ל אם רצה הבעל מוציא כו' הרי שתלה הדבר ברצונו ואשר כתבתי שהוא ט"ס זהו מוכח שם ג"כ בתרתי "חדא דאם מדבר המיימוני שם בלא עדים אלא בראיית הבעל דוקא א"כ לא ה"ל למסתם אלא לפרש זה מאחר דלפני זה מיירי בעדים והשני איך מסיק וכתב דאע"פ שלא הוציאוה אין לה כתיבה וז"א אדרבא אף אם יוציאנה צריך ליתן לה כתובה כל שאין עדים על הכיעור וכמ"ש הרמב"ם בהדיא שם וגם רבינו לקמן סי' קט"ו כתב דאין הבעל נאמן להפסיד כתובתה. וגם בעוברת על דת יתבאר שם ברמב"ם ובטור דלא הפסיד כתובתה כ"א ביש עדים שעברה על דת אחר ההתראה ואיך כתב המיימוני דאבדה כתובתה ע"פ הבעל לחוד באומר שראה שעברה על דת או שראה בה דבר מכוער. שוב מצאתי שהגאון מהר"ר יוסף כ"ץ מקראקא בסוף תשובותיו הנדפסים כתב ג"כ שט"ס הוא האי פי' דכתב דאיירי בראיית בעל בלא עדים וע"ש שהאריך וגם בתשובת מור"ש ז"ל סי' ל"ג כתב שהוא ט"ס ע"ש. והרר"י כ"ץ הנ"ל כ' לבסוף דיש ליישב בדוחק דמ"ש דאין לה כתובה ר"ל בלא שבועה דצריכה שבועה נגד הבעל שטוען עליה ברי שראה בה דבר מכוער או מיירי בקלא דפסיק וכל זה הוא דוחק דא"כ לא ה"ל לסתום אלא לפרש ועוד שהרא"ש כתב ששיטת הרי"ף והרמב"ם הוא כדבריו ודלא כפי' מהר"ם ור"ת לדברי השאלתות והמרדכי כתב שדברי המיימוני כן בדברי השאלתות. לכן נראה דכוונת המרדכי אינו אלא לסתור דברי ר"ת הראשוני וסייעתו דפירשו מ"ש רבי הואיל ומכוער הדבר תצא דהאי תצא קאי דוקא אהנחשד דמהבעל אין מוציאין אלא בעידי טומאה ע"ז כתב דז"א אלא תצא קאי גם אהבעל ושגם מהרמב"ם מוכח דהאי תצא דאמר רבי קאי אהבעל דהרי דברי הרמב"ם שבפכ"ד דאישות הנ"ל הן הן לקוחין ונלמדים מדברי אותה הברייתא דרבי והרמב"ם כתב בדבריו אם רצה הבעל מוציאה בלא כתובה כו' הרי לפנינו דפי' תצא דאמר רבי דקאי אבעלה וכנ"ל. וכיון שהסתייע מהרמב"ם שתצא דאמר רבי קאי אהבעל חזר המרדכי לדבריו הראשונים שכתב לפני זה ז"ל אחרי שדברי שאלתות ישרים מי' יחלוק עליהן להקל ועוד שכל דבריהן דברי קבלה וכדאי לסמוך עליהן כמו על התלמוד ואף ר"ת חזר בו (מדבריו הראשונים) והיה חושש להחמיר כדבריהם עכ"ל וגם דברי הרמב"ם כמיקל נדחו בזה ובפרט דלשון תצא אינו משמע כדבריו דכתב דתלוי ברצון הבעל אלא פירוש השאלתות מרווחים טפי שפי' תצא בעל כרחו והרא"ש שכתב שהרמב"ם כתב בשיטתו כ"כ לאפוקי מהשאלתות והחמירו טפי להוציאה מבעלה אפילו בעדי כיעור לחוד בקלא דפסיק או בראיית בעלה לחוד בקלא דל"פ וק"ל. ועוד באתי לכתוב דמ"ש רבינו ז"ל אין עדים בדבר אלא שיצא קול שזינתה מפני "שראו בה "דבר מכוער כו' דמוכח מדבריו דס"ל שהקול יוצא שזינתה מכח הני עדים דממה דאמרו שמצאו בה דבר מכוער דנו אותה העולם דודאי זינתה עמו ואפקוהו לקלא שוינתה עמו. כנ"ל מוכח מדברי הרא"ש שכתב בשמעתין ז"ל ור"ת חזר לפרש כפי' השאלתות כו' עד ומיהו בבעל שראה דבר מכוער לא כו' אלא בדבר מכוער בעדים דאיכא לעז טפי שיתפרסם ויצא הקול עכ"ל נ"ל שלמד ודקדק זה מגמרא דשמעתין הנ"ל דהרי בברייתא דרבי דקאמר הואיל ומכוער הדבר תצא לא נזכר שיצא עליה קול אלא עדים או בעלה ראו הרוכל יוצא והאשה חוגרת בסינר כו' ומסקינן עלה דקי"ל כר' בקלא דל"פ ואף א"ת שר' ס"ל דבעדי כיעור או בראיית בעלה לחוד מוציאין אפי' בלא קול כלל וכנ"ל לכל מר כדאית ליה מ"מ לא ה"ל להגמרא לומר דקי"ל כרבי בקלא דל"פ כיון דר' לא איירי כלל מקול אלא הל"ל ולא קי"ל כר' אלא בעי נמי קול דל"פ אלא ודאי מסתמא כשישנו עדי כיעור יש גם כן קול רינון מהם בעיר אלא שלפעמים פוסקים הקול ופעמים אינו פוסק. ונראה דמ"ה פירש"י שם אמ"ש הני מתני' ר' היא ז"ל רבי דמפיק אשה מבעלה בקול כל דהוא עכ"ל דק' קול מאן דכר שמיה הא ר' לא מפיק אלא מכח שראו בה דבר מכוער אלא ה"ט דהראייה מביא לידי קול שנתפרסם הדבר ואיכא לעז טפי וכן משמעות ל' המרדכי ור' ירוחם ע"ש. ומור"ש ז"ל בתשובתו סי' ל"ג כתב דתרתי בעינן קלא דלא פסיק היוצא ממקום אחר לא מכח עידי כיעור הללו וכ' דאל"כ קלא מאי אהני ובסוגיא משמע דלא סגי בלא קול וכתב עוד שכן יראה מדברי הרמב"ם בפ"ב דהל' סוטה ואני בעניי עיינתי שם ולא ראיתי שם דבר מבואר מזה ואדרבה נ"ל לדקדק מדבריו איפכא והוא דהתחיל הרמב"ם וכתב דאם קינא לה ובאו עליה עדים שנסתרה וראו בה דבר מכוער כגון חוגרת בסינר כו' עד אם לא היה לה בנים ממנו תצא בד"א שרננו העיר עליה וע"ז הנטען יום ומחצה ואמרו פלוני זינה עם פלונית כו' והנה נראה דמור"ש ז"ל דקדק מדסתם וכ" שרננו בעיר עליה כו' ולא כתב שרננו עליה בעיר מכח הכיעור ש"מ דס"ל להרמב"ם דהרינון יוציא עליה ממקום אחר וקשה דא"כ לא ה"ל להרמב"ם לכתוב בד"א שרננו עליה יום ומחצה מאחר שלפני זה לא דיבר ולא הזכיר הרמב"ם שום רינון אלא עדי כיעור אלא הל"ל מתחלה דאם קינא לה ובאו עליה עדים שנסתרה וראה בה דבר מכוער כו' וגם יצא עליהן קול בעיר יום ומחצה כו' ובשלמא אם נאמר שהרינון יוצא מכח הערעור י"ל שקינא מתחלה משום דבכלל מ"ש שיש עדי כיעור מסתמא יש שם ג"כ רינון וכמ"ש. והשתא א"ש דכתב רבינו דבריו בלא פלוגתא דהקול יוצא מתוך הכיעור דאם איתא דהרמב"ם או שום פוסק הוה פליג עליה לא הוה שתק מלהזכירן ולהביאן בדינו ואף שמלשון הפוסקים משמע דתרתי בעינן והו גם כן תרתי דהא אפשר לעדי כיעור בלא קלא דל"פ ואפשר לקלא דל"פ בלא עדי כיעור והיינו כשהבעל עצמו ראה הכיעור והוציא הקול וכמשמעו' לשון המרדכי ורבי' ירוחם או מכח קול דעלמא דלא הוחזק בבית דין ודו"ק עיין בתשובתי השייך לא"ע שהארכתי עוד בשמעתין דיבמות ובפוסקים השייכים לה בכמה ענינים: