דרישה, אבן העזר קיג:ד

1וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל וכתב מ"ו לאו בכל אומדנות קאמר כו' אבל הר"ן בר"פ מציאת האשה דף ת"ק אחר שהביא דעות האומרים שאפילו להוסיף על עישור נכסים אמדינן באב כתב וז"ל ואני תמה היאך נלך אחר דעתו של אב להוסיף דהא לעיל בפרק נערה שנתפתתה אמרינן מפני מה תיקנו כתובת בנין דיכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו ופרכינן מי איכא מידי דרחמנא אמר ברא לירות ברתא לא תירות ואתו רבנן ומתקני דתירות ברתא ומשני הא נמי דאורייתא מדכתיב ואת בנותיכם תנו לאנשים ועלה אמרינן עד כמה אביי ורבא דאמרי תרוייהו עד עישור נכסים ומשמע ודאי דה"ק עד כמה מחייב ושרי דליכא עבורי אחסנתיה ומהדרינן עד עישור נכסי אבל טפי מהכי לא כו' ומסיק משמע בהדיא דלרבות בפרנסה אסור וכיון שכן אם האב עשה שלא כהוגן להוסיף על העישור בבת הראשונה היאך ניכוף את הייתומים בכך באחרונה וכי זיכה אותן האב מחיים או בשעת מיתה עכ"ל ואם כן צ"ע די"ל שגם כן דעת כל שאר הפוסקים שכתבו שלא ליתן לה לפי האומד אלא עד עישור דעתם נמי שאפילו נתן לבת הראשונה יותר אין להלך אחר דעתו ורבינו בשם הראב"ד דלעיל אפשר שכתב לפי אותן גאונים שפסקו שהולכין אחר האומד אפילו להרבות על העישור וכ"כ הר"ן שם וב"י הביאו דהראב"ד סבירא ליה ששמין להוסיף וכן מוכח בגמרא דזה בזה תליא וכן מוכח באשיר"י שרבינו נמשך אחריו בהדיא. דשם דף קל"ג ע"ג כתב דברי שמואל דאמר לפרנסה שמין בדעת האב ומסיק הגמרא דשמואל סבירא ליה כרבי יודא דמתניתין דאמר אם השיא האב בת ראשונה ינתן לשנייה כדרך שנתנו לראשונה. ולימא הלכה כרבי יודא אי אמר הלכה כרבי יודא ה"א דוקא השיאה דגלי דעתיה אבל לא השיאה לא קמ"ל דטעמיה דרבי יודא דאזלינן בתר אומדנא ל"ש השיא ל"ש לא השיא והא דקאמר רבי יודא השיא להודיעך כחן דרבנן דאע"ג דהשיא דגלי דעתיה סבירא להו דלא אזלינן בתר אומדנא ומסיק רבא דהלכה כרבי יודא ופריך ומי אמר רבא הכי הא פסק רבא כרבי דאמר נותנין לה עישור נכסים ל"ק הא דאמידנא וידעינן דעתיה הא דלא אמידנא. וכתבו הרי"ף והרא"ש אחריו דקצת גאונים סברי דאזלינן בתר אומדנא דעתיה דאב אפילו להוסיף על העישור ויש מהגאונים סברי דוקא לגרוע מהעישור ולא לאוסופי כו' ומסיק הרא"ש וכתב וז"ל ואי תקשי לך מתניתין דקפליג רבי יודא אחכמים וסבירא ליה דינתן לשנייה כדרך שנתן לראשונה ואפילו טפי מעישור נכסים וי"ל דודאי ל"ק רבי יודא שינתן לה טפי מעישור אלא שחכמים סבירא להו דלעולם נותנין להבת עישור ורבי יודא פליג וקאמר אם לבת ראשונה נתן לה פחות מהעישור גם לשנייה אחרי מותו לא יתנו יותר ממה שנתן לראשונה ולעולם לפחות מהעישור ולא להוסיף ומסיק הרא"ש וכתב ז"ל ודעת התוספות נוטה לסברא זו וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא לא מפקינן מיתמי טפי מעישור נכסים עכ"ל בקיצור הרי לפנינו דהוקשה להרא"ש מרבי יודא דאמר אם השיא בת ראשונה ינתן לשנייה כו' למ"ד דס"ל דאין מוסיפין על העישור ולא חילק בין אומדן זה שעשה מעשה שנתן לבתו ראשונה סך כזה ובין אומדן דעת דאב דעלמא כמו שחילק מ"ו אלא ודאי שוין הן וכמ"ש נמי בהדיא בגמרא דשמואל דאמר אזלינן בתר אומדן דאב כרבי יודא ס"ל דמיירי בהשיא בתו. והא דקאמר אם השיא כבר בת סתם ול"ק דאזלינן בתר אומדן דאב משום להודיע כחן דרבנן. מכל זה מוכח דאין לחלק מש"ה נראה פשוט דמ"ש רבינו מתחלה דעת הראב"ד לא כתבו אלא לסברת הגאונים דס"ל דהולכין בתר אומדנא דאב אפילו לאוסופי אעישור והכי הצעת דברי רבינו דמתחלה מתחיל כדברי רבי יודא דמתני' דאם השיא כבר בת בחייו כו' וכתב עליו דעת הראב"ד דס"ל כאותם הגאונים דאמרינן אפילו לאוסופי ומשום דהראב"ד הכריז בדבריו דאפילו לא הניח יותר אפילו הכי כופין את היורשין ליתן לבתו את כל אשר הניח אביהן משום הכי נקט דבריו בפרט ולא הניחו בכלל שכתב בשם הגאונים לבסוף. ואח"כ כתב רבינו דברי שמואל הנ"ל דאמר שמין באב והיינו אם לא השיא בחייו וכמו שאוקמוה בגמרא הנ"ל. וזה שאמר רבינו ואם לא השיא כו' וגם על זה מסיק וכתב דיש גאונים דסבירא להו דהולכין בתר האומדן בזה בין להוסיף בין לגרוע וכדעת הראב"ד הנ"ל. ועל כל זה מסיק רבינו וכתב די"א שאין הולכין אחר אומד דעתו אלא לגרוע בין השיא בין לא השיא כי י"א הללו שהביא רבינו פליגי אכל הנ"ל וכמו שמבואר בדברי הרא"ש הנ"ל. ומסיק וכתב שכן הסכמת הרא"ש וכמו שכתב בדבריו הנ"ל ודוק שזה נלע"ד ברור. שוב מצאתי שגם רמ"א ז"ל בשלחן ערוך בהגהותיו סוף סעיף שם השוה יחד וכתב י"א דוקא לגרועי וי"א אפילו להוסיף אפי' אין כאן אלא מה שנתן לראשונה וכו' ש"מ שסבירא ליה שדין אחד להן וק"ל: