דרישה, אבן העזר קנד:ט

1וכתב רב אלפס דה"ה בכל הנך דקתני בהו יוציא שכופין אותו בשוטים וכן פירש"י כו' בס"פ המדיר גרסינן אמר רב יודא א"ר אסי אין מעשין אלא לפסולות כי אמריתה קמיה דשמואל אמר כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר אבל נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה אין כופין אותו להוציא ורב תחליפא בר אבימי אמר שמואל אפי' נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה כופין אותו. תנן אלו שכופין אותו להוציא מוכה שחין כו'. בשלמא לרב אסי דרבנן קתני (הני דאיסורא דידהו לא כתיב באורייתא כגון מוכה שחין כו' קתני) דאורייתא לא קתני (ומ"ה לא נקט המשנה ג"כ הני דרבי אסי דכופין לפסולים שהן דאורייתא) אלא לרב תחליפא בר אבימי ליתני נמי נשא אשה ושהה עמה עשר שנים אמר רב נחמן לא קשיא הא במילי והא בשוטי. מתקיף לה רבי אבא בדברים לא יוסר עבד אלא אמר רבי אבא הא והא בשוטים התם (גבי הני דמתניתין מוכה שחין כו') כי אמרה הוינא בהדיה בסהדי שבקינן לה הכא אע"ג דאמרה הוינא בהדיה בסהדי לא שבקינן לה כו' ת"ש עכ"ל הסוגיא הצריכה לענינינו והנה יש לדקדק בה תרתי חדא במאי דקאמר כי אמריתה קמיה דשמואל אמר כגון אלמנה כו' אבל נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אין כופין אותו מאי קמ"ל שמואל בהאי אבל כו' הא בהדיא רבי אסי אמר אין מעשין אלא לפסולות דמשמע דוקא לפסולים ולא לאחריני. השני בדברי רב תחליפא בר אבימי דאמר דאף בנשא אשה ושהה עמה י' שנים אמר שמואל דכופין. אף דתאמר דכוונתו לפלוג משמיה דשמואל אדרב יודא א"ר אסי הנ"ל דאמר אין מעשין אלא לפסולות והוא אמר דשמואל אמר דמעשין גם לשאר דבריה. מ"מ יש לדקדק לפי זה אשמואל גופיה למה פרט ונקט זה דשהה עם אשתו ולא ילדה דכופין ולא אמר סתם דאף לשאר דברים כופין ואי להאי דוקא קאמר שמואל קשה מ"ש הא משאר דברים דמשמע בהו בגמרא דכופין בהו כגון אשה הבאה בטענה בעינא חוטרא לידא כו' דס"פ הבא על יבמתו וההיא דחוזרין על הגדול לומר או חלוץ או יבם דפרק החולץ כיון דס"ל דכופין אפי' לדברים דלית להו פסולין ל"ל למנקט הני נמי דמ"ש הני מהני ונראה ליישב הני דקדוקים כשנאמר דגם רב תחליפא סבר דלא פליג שמואל אגוף הדין דקאמר ר"י משמיה דרב אסי דאין מעשין אלא לפסולות אלא בטעם הדבר פליגי דרב יודא אמר כי אמריתה קמיה דשמואל אמר כו' ור"ל דשמואל ס"ל דלפסולות דוקא מעשין משום דעבר בתחלה בשעת קידושין ונישואין אמ"ש בתורה או חכמים אבל כששהה עם אשתו ולא ילדה דהנישואין היו בהיתר אין מעשין. ורב תחליפא משמיה דשמואל ס"ל דטעם דמעשין על הפסולים הוא משום דעובר בכל יום אמ"ש בתורה או דברי חכמים ז"ל ומהאי טעמא נמי כופין למי ששהה עם אשתו ולא ילדה דכיון דמצווה האיש על פריה ורביה וכל ששוהה עמה אינו נושא אחרת או שאין הנשים רוצין להנשא לו להיות אשתו הראשונה צרתה (וכדאמרי' ביבמות פרק אף על פי גבי יבם כיון דאגידא ביה לא יהבי ליה אחריתי) כופין אותו להוציא ולישא אחרת אם לא שישא עוד אחת לפנינו דמניחין לו גם את זו כדמוכח שם בפרק הבע"י וכ"כ הרמב"ם בפט"ו דאישות דכתב יוציא ויתן כתובה או ישא אשה אחרת כו' ע"ש והעתיק לשון המחבר ש"ע בסימן קנ"ד ס"ה ע"ש. ובזה נתיישב גם כן דקדוק הראשון שהוצרך שמואל לומר אבל נשא אשה כו' כדי לאפוקי מדעת רב תחליפא משמיה דשמואנ דאמר דגם זו נלמד מהא דאמר רב אסי מעשין על הפסולות דחדא טעמא להו. ונתיישב גם כן לשון כגון דקאמר ור"ל כגון הני דפסולות מעיקרא בשעת נישואין דוקא קאמר ולא הני דיש היתר בנשואתה אלא דבא עבירה דביטל פריה ורביה לאחר זמן על ידה וק"ל: ובזה שכתבתי הוא מיושב תמיהת הרא"ש באשר"י דבפרק הבא על יבמתו שם דף ח' סוף ע"ג וריש ע"ד כתב פיסקא הנ"נ דמחולקים בו הגאונים דהיכן דמוזכר במשנה או בגמרא ל' יוציא ויתן כתובה אי ר"ל יוציא בלא כפיית שוטים או אפילו בכפיית שוטים ומסיק וכתב שם וז"ל ורש"י פירש בשמעתין שכופין ב"ד לזה ששהה ולא ילד להוציא וכ"כ רב אלפס ז"ל והיכא דשהה עמה י' שנים ולא ילדה ולא קא בעי לאפוקה ולמיתב איתתא אחריתא מפקינן לה מיניה בע"כ ואפילו בשוטי ואפילו אמרה איהי דיירנא בהדיה בסהדי (פירוש ולא אתייחד עמו וה"ל כאילו הוציאני וממילא ודאי ישא עוד אחרת) לא שבקינן לה אלא יוציא ויתן כתובה כדגרסינן בפרק המדיר ותמהני היאך נכוף כיון דאמר בירושלמי דאין כופין כו' עכ"ל הרא"ש. לפי מ"ש לק"מ דרש"י והרי"ף ס"ג דהלכה כרב תחליפא הנ"ל ואליבא מ"ש בירושלמי דאין כופין אלא על הפסולות בכללו נמי הוא הא דנשא אשה ושהה כו' וכמ"ש. וראיה לזה דשם בירושלמי בס"פ אלמנה ניזונית אהא דאמר שמואל אין מעשין אלא כגון אלמנה לכה"ג וגרושה וחלוצה לכ"ה פריך והא תנינן שניות ומשני כגון הא אמר שמואל עכ"ל ור"ל הני ל"ד אמר שמואל אלא כגון ור"נ הני וכיוצא בו. ומה"ט ס"ל נמי דהאי נמי דנשא אשה ושהה עמה ולא ילדה הוא בכלל כגון הא דאמר דגם בה יש עבירה בשהייתו אצלה וכנ"ל. זהו הנראה לע"ד נכון ביישוב דעת הרי"ף ורש"י וסייעתייהו דלא תקשי להו מהירושלמי בפרט דבלא"ה נמי אנו רואים דהרי"ף פסק כרב תחליפא דאליביה מסיק הגמרא בס"פ המדיר הנ"ל דמפקינה מיניה בשוטי אפילו אי אמרה דיירנא בהדיה בסהדי והיינו כל' הרי"ף הנ"ל בפ' הבע"י וכ"פ בהדיא בס"פ המדיר ע"ש וק"ל. והרא"ש מסיק שם ביישוב דרש"י והרי"ף הנ"ל וכתב ז"ל ושמא סמכו ע"ז דגרסינן בגמרא דידן בס"פ המדיר בכל הספרים האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ול"ג כופין אותו (ור"ל לאפוקי מגי' ר"ח שכתבו התוספות בשמו שם ובס"פ המדיר דגרס כופין במקום יוציא ע"ש) ומדפריך עלה שמואל עד שיכפוהו להוציא יכפוהו לזון אלמא שסתם יוציא היינו בכפייה או שמא איכא למימר דהכי פריך שמואל לרב אותה כפייה שאתה אומר שעושין לו כדי שיוציא דהיינו נדוי אותה כפייה עצמה יעשו לו לזון (ור"ל וכיון דנוכל לפרש דברי שמואל דהכי פריך א"כ אין ראיה מזה דסתם יוציא ר"ל בכפיית שוטים אלא ר"ל בנידוי וס"ל דנידוי לא בכלל איסור כפייה וכ"כ הרא"ש שם עוד לפני זה ז"ל ואי כפייה הוא במילי משכחת ביה תוספת כתובה כגון שנדוהו ועמד במרדו אבל אי אמרינן כופין בשוטי כו' ע"ש. אבל הרא"ש במרדכי ר"פ המדיר כתב דאין כופין בנדוי דה"ל בכלל אמרם נקטא בכובסיה עד דשבקי לגלימא. וישובו זה דהרא"ש לרש"י והרי"ף הוא דחוק מאד בעיני דא"כ צ"ל דס"ל לרש"י והרי"ף דכל מקום שנזכר בפ' המדיר ובאינך מקומות ל' יוציא ס"ל דיוציא בכפיית שוטים קאמר וק' א"כ למה לא אשתמטי הרי"ף ורש"י לכתוב ולפרש בחד מכל הנהו מקומות דל' יוציא דקאמר ר"ל בכפיית שוטים וגם לא כתבו כן רש"י ורי"ף אלא הברייתא דפ' הבע"י דקתני בשהה י' שנים ולא ילדה דיוציא ויתן כתובה דיוציא פי' בכפיית שוטים אלא בסוף שמעתתא כ"כ שם לפיסקא דדינא ומסיק וכתב שם כדאמרי' בהמדיר הרי לפנינו דלא מכח הא דקתני הברייתא יוציא פסק כן כ"א מכח הא דאמרינן בהמדיר והיינו הא דכתיבנא לעיל בשם רב תחליפא ועוד דהא הרי"ף כתב שם בפרק המדיר אחר דברי דרב תחליפא ז"ל וכולהו בין הני דרבנן דתנן במתני' שכופין אותן להוציא (ר"ל מוכה שחין ובעל פוליפוס פי' ריח הפה או ריח החוטם כ"פ) כו' הנזכרין שם במשנה לפני זה ובין הני דאורייתא כגון אלמנה לכ"ג כו' כולהו כייפינן להו בשוטים ואי אמרה הוינא בהדיה בסהדי במוכה שחין שבקינן ומי שנשא אשה ושהה כו' לא שבקינן לה כו' עכ"ל הרי"ף ושמעינן מיניה תרתי חדא מדפרט להני דאורייתא ורבנן דכופין משמע דדוקא אותן ומשום דקתני ואמור בהו בהדיא כופין הוא דס"ל דכופין בשוטים ולא באינך מקומות אמור בהן יוציא ויתן כתובה סתם והשני מדמזכיר שם בהדייהו הא דנשא אשה ושהה כו' ישמע דס"ל דהוא בכלל מעשין על הפסולות דהתחיל ביה והיינו כמ"ש וזה נלע"ד ברור. אבל הרא"ש מסיק שם על זה וכתב ז"ל וכיון דפליגי בה רבוותא ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים דלא ליהוי גט מעושה עכ"ל ונראה מדבריו דמסקנתו הוא דגם בההוא דנשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה ס"ל דאין כופין בשוטים וטעמו כיון דאיכא ביה פלוגתא בגמרא בס"פ המדיר אי כופין בו או לא כנ"ל ובברייתא בס"פ הבע"י ד' ס"ד ע"א קתני בה סתם יוציא ויתן כתובה ובסתם יוציא פליגי רבוותא אי ר"ל כופין בשוטי אי לא וכנ"ל מ"ה מסתבר ליה דברי המ"ד בגמ' דאין כופין בו בשוטים. ובעקבי דברי הרא"ש הנ"ל נמשך והלך רבינו שהרי כתב ז"ל כל הנושא בעבירה בין באיסור דאורייתא כו' עד וכתב הרי"ף דה"ה בכל הנך דקתני בהו יוציא שכופין אותו אפילו בשוטים וכן פירש"י כשנשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה ב"ד כופין אותו להוציא ור"ח כתב כר עד אבל לכפות בשוטים לא אם לא שמפורש בו שכופין אותו להוציא כגון הנושא בעבירה והאומר איני זן ואיני מפרנס וכתב א"א הרא"ש ז"ל וכיון דאיכא פלוגתא כו' הרי לפנינו דכתב דהרי"ף ס"ל דכל הני דאומר בהן יוציא ויתן כתובה ר"ל כפיית שוטים ושכן ס"ל לרש"י וזה לא מצינו בדבריהן דס"ל כן אם לא מכח יישובו דהרא"ש להרי"ף ורש"י מההיא דירושלמי וכנ"ל וכבר כתבתי דלעד"נ התמיה מעיקרא ליתא ויישובו דהרא"ש נדחה מדברי הרי"ף עצמו וכנ"ל: ואגב אכתוב מה שיש עוד לתמוה טובא על רבינו בהאי עניינא הנ"ל והוא דמ"ש דלר"ח אין כופין בשוטים אם לא במאי דמפורש בו שכופין כגון הנושא בעבירה והאומר איני זן ואיני מפרנס כו' דמשמע ומוכח מדבריו דגם לר"ח כופין בשוטים להאומר איני זן ואיני מפרנס וזה אינו דהא גרסינן בס"פ המדיר ז"ל אמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה אזל רבי אלעזר ואמרה לשמעתתא קמיה דשמואל אמר אכסוה שערי לאלעזר (פירוש האכילוהו שעורים כבהמה כל דבר הנאכל שלא כדרכו קרי להו כוסס) עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון ע"כ וכתב שם הרי"ף ע"ז ז"ל והלכתא כשמואל ואף על גב דאתמר נמי משמיה דרבי יוחנן כוותיה דרב הא דחייה רבי זירא ואמר על דא אכסוה שערי לאלעזר בבבל עכ"ל הרי"ף וכתב הר"ן דגם ר"ח פסק כשמואל כו' ע"ש וכ"כ המ"מ בהדיא בשם ר"ח בפי"ב דאישות ע"ש הרי לפנינו דר"ח כהרי"ף ס"ל בההוא דאומר איני זן ואיני מפרנס דאין כופין אותו בשוטים להוציא אלא לזון אותם אם לא שכפו אותו וראו שהוא עני ואינו רוצה להשתכר להרויח ולזון דבזה כתבו שם הר"ן והמ"מ בשם הרשב"א דלכ"ע כופין אותו להוציא בכה"ג ושכ"כ הרמב"ם. ודוחק לומר דגם רבינו דוקא אעני כ"כ דא"כ לא ה"ל לסתום ולכתוב והאומר איני זן כו' דכופין אותו דהוא כדברי רב דהא איירי אף כשיש בידו לזונו וכדמוכח מדא"ל שמואל יכפוהו לזון ולכאורה נראה דכתב רבינו כן בשם ר"ח מדמצא דכתב הרא"ש שם דפרק הבע"י אחר שהביא לר"ח דלמד מדברי הירושלמי דאין כופין אלא היכא דמפורש בהדיא שכופין וכנ"ל ע"ז מסיק וכתב שם הרא"ש ז"ל וההיא דאיני זן ואיני מפרנס כופין אותו ויוציא ויתן כתובה כו' דמזה משמע לכאורה דגם לר"ח ס"ל דכופין בשוטים להוציא מיד אבל ז"א להמעיין שם בדברי הרא"ש חדא דא"כ יהיה דברי הרא"ש סותרין זא"ז דהתחיל לכתוב דלר"ח לא מפרשינן סתם יוציא דר"ל כפייה בשוטים וסיים וכתב מיד עליו דההיא דאיני זן כו' דאמר בו רב יוציא ויתן כתובה סתם פירושו כפייה בלי טעם וריח למה מפרשינן לר"ח האי יוציא כפייה טפי מאינך יוציא ועוד דמסיק וכתב שם מיד אחר זה ז"ל וההיא דהחולץ דחוזרין אצל גדול למכפייה היינו בשביל שמונע ממנה כל עניני אישות אבל משום תשמיש המיטה לחוד או משום מזונות לחוד אין כופין כו' עכ"ל הרי דחזר וכתב דמשום מזונות לחודא אין כופין אותו בשוטים להוציא מיד ובההיא דאיני זן ואיני מפרנס ג"כ אינו מונע ממנה אלא מזונות ולמה כתב דבו כופין אותו ויוציא ויתן כתובה ועוד דכמעט כל מ"ש הרא"ש שם הוא מדברי התוס' בשם ר"י שכ"כ בר"ש המדיר ובפ' הבע"י ד' ס"ד ע"ש והתוס' כתבו בב' המקומות אחר דברי ר"ח הנ"ל לתרץ דל"ת עליו מהא דאמר רב דהאומר איני זן כו' "יוציא ויתן כתובה וקא"ל שמואל עד שכופין אותו להוציא כו' דמוכח מינה דפי' יוציא דרב דר"ל "כפייה. ע"ז כתבו דר"ח גרס בדברי רב "כופין במקום יוציא והיינו דוקא לרב דס"ל דכופין אבל שמואל קא"ל דיכפנו לזון ולא להוציא וכוותיה פסק ר"ח וכנ"ל וא"כ ע"כ א"א לפרש דברי הרא"ש כפשוטו וכדס"ד דדברי רבי' אלא צ"ל דט"ס הוא שם בהרא"ש וכצ"ל "ובההיא דאיני זן ואיני מפרנס גריס "כופין אותו ויוציא כו' והיינו כמ"ש התוס" ב' פעמים דר"ח גריס כופין ומשמע דמצאו שכ"כ ר"ח בהדיא. וראיה להג"ה זו היא ממ"ש אח"כ הרא"ש בעצמו ביישובו דרש"י ורי"ף הנ"ל דכתב ז"ל ושמא סמכו ע"ז דגרסי' בגמרא דידן בכל הספרים האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ולא גרסי' "כופין אותו כו' ור"ל ולא כר"ח דגריס כופין אותו. הרי מוכח קצת מדברי הרא"ש עצמו דס"ל דלר"ח גרסי' כופין. ואם תרחק נפשך מלהגיה דברי הרא"ש צ"ל דה"ק מ"ש רב בהאומר איני זן ואיני מפרנס יוציא כו' וקא"ל שמואל עד "שכופין "להוציא. לא דס"ל לשמואל דלרב כופין אותו בשוטין להוציאה ולגרשה מיד קאמר אלא ה"ק עד שאמר רב לכפותו ויתן "כתובה דלנתינת כתובה כופין אותו אפי' בשוטים וכמ"ש התוס' והמרדכי בר"פ המדיר ע"ש. וכאילו אמר עד שכופין אותו בשוטין ליתן לה כתובה בשעה שא"ל להוציאה נכוף אותו לזונה ותשארה אצלו בלא נתינה. כתיבה וגם פי' זה עולה יפה לדברי הרא"ש הנ"ל ודו"ק. והדר קושייתינו לדוכתא מאין איפה אנה ראה רבינו לכתוב בשם ר"ח דכופין בשוטין להאומר איני זן ואיני מפרנס ואין בידי לישבו כ"א כמ"ש דר"ל עני האומר איני זן ואיני מפרנס ואינו רוצה להשתכר נפשו דבזה כ"ע מודו והוא דוחק גדול וכנ"ל. או שנאמר דאף דהתחיל בדברי ר"ח מ"מ מאי דסיים וכתב כגון הנושא בעבירה והאומר איני זן כו' אין כוונתו דר"ח ס"ל הכי אלא רבי' נקט בלשונו ע"פ מאי דס"ל כהרא"ש דפסק שם בפ' המדיר כרב דכופין אותו להוציאה מיד ולא לזונה ואפילו בשוטין שהרי הביא שם דברי הירושלמי דכתב ע"ז מפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לא כ"ש. ומסיק הרא"ש וכתב ע"ז ז"ל וכן מסתבר דאשה בושה לבא לב"ד כל פעמים ותמות ברעב כו' וכיון דלהרא"ש מפורש האי כפייה בגמרא מ"ה כתבה רבינו בה "כגון הנ"ל וקיצר ולא דק כולי האי בלשונו משום דכל כוונתו אינו אלא ללמדינו הדין דלהרא"ש גם בזה כופין בשוטין אפי' לסברת ר"ח ודוק. עדיין נשאר עלינו חובת ביאור במ"ש הרא"ש הנ"ל (ורבינו אחריו) אהא דהקשה שם הגמ' ארב תחליפא הנ"ל תנן אלו שכופין אותו להוציא מוכה שחין כו" פי' בשלמא לרב אסי דרבנן קתני דאורייתא לא קתני אלא לרב תחליפא כו' וכנ"ל וכתב הרא"ש שם דהא דאמר דרבנן קתני (קשה הא שניות לעריות דגם דרבנן הוא וכופין אותו להוציאן וכדאיתא בירושלמי דמייתי שם ולא קתני להו המשנה בהדי מוכה שחין ואינך דרבנן) דר"ל מה שתקנו חכמים להוציא מפני טובת האשה ולא מחמת איסור קתני אבל שניות חשיבי כדאורייתא עכ"ל הרא"ש וקשה א"כ מאי פריך מזה ארב תחליפא דה"ל למתני במשנה נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה דהא גם זה לא לטובת האיש והאשה תקנוהו דהרי הן נוחין זה בזה ורוצין לעמוד יחד והב"ד בע"כ מוציאין מהדדי משום צד איסור דאורייתא קיום פריה ורביה בו ואם כן י"ל דמ"ה לא תני לה במשנה כמו דלא תני שניות. ויש ליישבו בדוחק ולומר דס"ל להמקשן דגם כפייה זו דמי שנשא אשה כו' אף דיש בו קיום מצות הבורא קיום פריה ורביה מ"מ האי מצוה גופא יש בו טובת האיש כדי שלא ימחה שמו וזכרו מהעולם אלא יוליד בנים ויקומו תחתיו ומ"ה הקשה שפיר דלרב תחליפא ה"ל למתני זה במשנה בהדי הנך שכפייתן הוא לטובת האשה ודו"ק: ולענין הלכה נלע"ד דכופין לדינא דגמרא גם בנשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה מאחר שרש"י והרי"ף וגם הרמב"ם פרק י"ב דאישות כ"כ בהדיא. ואין לדחוק ולומר דאין ראיה משום דהן פירשו דכל יוציא הנזכר בגמרא ר"ל כפייה בשוטים ואנן קי"ל כתוספות והרא"ש והמרדכי דמסקי דיש להחמיר כר"ח שלא לכפות אם לא במקום שנזכר בהדיא לשון כפייה ז"א דהא כבר כתבתי והוכחתי מלשון הרי"ף ורש"י דלא פירשו יוציא לשון כפייה ומש"ה לא הזכירו שום כפייה בכל הנך יוציא הזכרים בפרק המדיר ובאינך מקומות זולת בההיא דנשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה והוא מטעם דפסקו כרב תחליפא משמיה דשמואל דפירש דבריו ואמר דכופין בה משום ביטול פריה ורביה ושאין זה נגד הכלל דאמר רב אסי והוא מסקנת הירושלמי דאין מעשין אלא לפסולות דהא כתבתי דלרב תחליפא גם זה דעובר על מצות פריה ורביה בכללו הוא וגם הרמב"ם דהלך בשיטת רבו דרכו ברוב פסקיו גם כן מה"ט לא הזכיר בכל הני דינים דאמור בהן יוציא בפרק המדיר ובאינך מקומות זולת בההיא דנשא אשה כו' ע"ש בפ' י"ב דאישות וכנ"ל. ואף דהרא"ש והטור אחרונים הן ומימיהן אנו שותין ופוסקין כמותן על הרוב והן פסקו דאין כופין גם בזה מ"מ בזה דאנו רואין מקור דבריהן שפסקו כן מכח ההיא דירושלמי ומפסקו דר"ח וכבר הוכחנו דאין סתירה לדבריהן מההיא דירושלמי ושגם ר"ח יכול להיות דמודה בזה דהלכה כרב תחליפא משמיה דשמואל הנ"ל ושהוא בכלל אמרם מעשין על הפסולות אם כן בודאי עלינו לשמור ולעשות כפסק רש"י והרי"ף והרמב"ם וסיעתייהו הנ"ל ואף שאינני כדאי להכריע בין הגאונים ואין משיבין לארי אחרי מותו וגם אינני בגדר החכמים שכתב עליהן הרא"ש בתשובה והביאו רבינו בטור ח"מ סימן כ"ה שכל הדברים שאינן מבוארים בתלמוד יכול כל חכם לסתור ולבנות אפילו דברי הגאונים אם יביא ראיה המקובלת לבני דורו כו' וה"ה בדברים המוזכרים בתלמוד ויש בהו פלוגתא כנדון זה. מ"מ סעד לדברי מדברי הגאונים המפורסמים בתראי דבתראי המחברים ש"ע הגאון מהרי"ק ז"ל והגאון מור"ם ז"ל שנראה מדבריהם שפסקו ג"כ כך בסוף סימן קנ"ד דשם בסעיף י' כתב ז"ל נשא אשה ושהתה עמו י' שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה או ישא אשה הראוי' לילד ואם לא רצה כופין אותו עד שיוציא כו' הרי דכתב בה לשון כופין וגם מור"ם לא כתב עליו אלא דבזמן הזה אין נוהגין לכוף כלל כו' משמע הא מדינא דגמרא מודה דכופין ע"ז. ואף שלכאורה יש לדקדק מדכתב סתם כופין ולא כתב כופין בשוטים ור"ל הרמב"ם שהעתיק ממנו זה משמע דמ"ה כתב לשון כופין סתם כדי לפרשו לכל מר כדאית ליה וסמך אמ"ש בסוף הסי' דשם כתב הפלוגתא שיש בסתם יוציא הנאמר בגמרא וקאי גם ע"ז. אבל ז"א דאם כן לא הוה ליה למימר לשון כופין כלל אלא לשון יוציא דבו דוקא פליגי ולא בלשון כפייה דבו כולי עלמא מודים דר"ל כפייה בשוטים והא דלא כתב בהדיא כופין בשוטים מזה אין ראיה שהרי במוכה שחין ובורסקי וכיוצא בהן דפשוט הוא לכ"ע דכופין אותו בשוטים וגם בהן כתב המחבר ש"ע בריש סימן קנ"ד סתם לשון כופין. ועוד דהא לפני זה בס"ה כתב המחבר בהמשתטה שאין כופין אותו לגרש שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים עד כאן לשונו. והתם פשוט דרצה לומר בשוטים וכדמוכח בטור ובלשון המחבר בס"ס זה הרי לפנינו דסתם כופין המוזכר שם בדברי ש"ע ר"ל כופין אותו בשוטים והא דכתב המחבר ש"ע בס"ס קנ"ד כל אלו שאמרו להוציא כופין אותן בשוטים וי"א שכל מי שלא נאמר בו בפירוש בתלמוד כופין להוציא אלא "יוציא בלבד אין כופין בשוטים כו' אל תטעה לומר דמ"ש "כל "אלו כו' ושי"א החולקים דאכל הני הכתובים לעיל מיניה קאי בסימן זה ובכללם הוא גם הא דהנושא אשה ושהה עמה כו' אלא קאי דוקא אכל הני הנאמרים במשנה וברייתא וגמרא בפ"ק המדיר דקתני בהו יוציא ויתן כתובה ואינו מפורש אחריו דרצה לומר כפייה בהן לחוד חולקין הי"א וסבירא ליה דלא כפינן להו בשוטים כגון המדיר את אשתו ממזונות לחוד או מתשמיש המטה לחוד או ממיני קשיטות ושאר ענינים הנימנים ונאמרים בפרק המדיר וכתבן הטיר גם כן בא"ע בסימן ע"ב וע"ד ע"ש. ולשון התוספות והרא"ש והמרדכי נקט הש"ע שכתבו בס"פ המדיר ובפרק הבע"י הנ"ל ג"כ דרך כלל אכל אלו דאותו הפ' ובפרקים אחרים הנאמרים בהן "יוציא אי ר"ל כופין בשוטים או לא ע"ש. גם הריב"ש בתשו' סימן ט"ו פסק כן בפשיטות ולא הביא דברי הרא"ש והטור כלל בזה ע"ש וגם בתראי דבתראי בעלי ש"ע הגאונים מהרי"ק ומור"ם ז"ל ס"ל הכי ואף שהריב"ש ומור"ם ז"ל הביאו שם בסימן קנ"ד גם בסימן א' כתב דבזמן הזה אין הב"ד נזקקין לכפות למי שנשא אשה זקינה שאינה מולדת או ששהה עמה י' שנים ולא ילדה להוציאה ולישא אחרת בת בנים. הא תשובתו וטעמו שם בצידו שכתב שם ז"ל כיון דעל כמה עניני נישואין וזיווגים הזהירו חכמים כגון שלא לישא זקנה או קטנה או ת"ח לבת ע"ה ולגרש לאשה ששהה עמה עשר שנים ולא ילדה לו והמה פרוצים ועוברים ואם היו ב"ד נזקקין לדקדק ע"פ שורת הדין בענין הזיווגים ובאין לכפותן היו צריכין לכפות את כולן ורוב הנשים הבאים בימים היו יוצאות ונוטלות כתובה ונדוניא וליכא כתובה דלית בה תיגרא ותרבה הקטטה והמריבה ולכך העלימו חכמי הדורות את עיניהן בעניני הזיווגים שלא למנעם ואצ"ל שלא להפרידם כל ששניהן רוצים ואין בנישואין לא משום ערוה ולא משום איסור מצוה ולא משום איסור קדושה כו' עד גם איפשר שבאלו הארצות אין כופין להוציא אשה שאינה בת בנים כדי שימצא אחרת דכל כמה דאגיד' ביה לא יהבי ליה אחריתי שהרי באלו הארצות אין מקפידין בזה כ"כ ואדם נושא שתים ושלש נשים ואין מכלי' שכך נהגו ואין צריך רשות מלך קצין שוטר ומושל אמנם אם תרצו להחמיר עליו כו' הרי דכתב תרי טעמי למה נוהגין שלא להוציא האשה מתחת יד מי ששהה עמה עשר שנים ולא ילדה ושניהן לא שייכות בנדון דידן דהא בזמנינו נוהגין לקיים חרם דר"ג שלא לישא שתי נשים גם יש בנישואין אלו צד איסור מצוה ואיסור קדושה כנ"ל לכן גם חלקי אמרה נפשי שאם לא ירצה לגרשה מרצונו שיכפוהו בשוטים ע"י כותים ואפי' על ידי ישראל אם ידינו תקיפה עליו עד שיגרשנה (ועיין עוד בתשובת אמ"ז ז"ל שהאריך בדינים אלו כ"פ):