דרישה, אבן העזר ד:יב

1היתה רוב העיר כו'. להאכילו נבילות אע"ג דאמרינן הואיל שנחשב כקבוע הוי כמע"מ היינו דוקא לענין קידושין וגט אבל לענין להאכילו נבילות לא אמרינן הכי דא"כ ימות ברעב דאין אנו מחוייבים לפרנסו להוציא ממון עליו ברוב כותים ודוחק הוא. אבל לפרש"י א"ש דדוקא לענין יוחסין לא מהני רוב ישראל דבעי' ליוחסים תרי רובא אבל בשאר מילי מהני רוב א' לבד מהיכא דהוי הוצאת ממון וא"ת לפרש"י אמאי צריכה גט מספק הא לא נזכר זהבגמ' אלא שהוא מל' הרמב"ם: מ"ש הרמב"ם דבמע"מ מצוה להחיותו כישראל ומפקחין עליו את הגל. ורבינו חולק על תרוייהו דלענין להחיותו עד דאיכא רוב ישראל ולענין פקוח אפי' ברוב כותים וב"י הביא ע"ז דברי המ"מ שתירץ לענין פקוח דאדרבי יוחנן סמכינן דאמר ט' כותים וישראל א' ביניהם באותו חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין ואוקמינא כשפרשו כולם שהרי לא נשאר שם קבוע ולפיכך אם פירש א' מהם לחצר אחרת אין מפקחין דכל דפריש מרובא פריש. וה"ה לזה שפירש מעיר שרובה כותים שאין מפקחין עליו ע"כ. אבל מה שק' עליו בענין להחיותו לא כתב כלום ונראה כו' עיין בב"י וגם בדברי המ"מ פט"ו מהא"ב דבריהן בכאן סתומין וחתומין דמ"ש דאדר"י סמכינן כאילו פליגי אהדדי. וק' הלא ביומא פ"ק מקשה הגמרא מרבי יוחנן אדברי שמואל ומשני כאן כשפרשו כולן וכאן כשלא פרשו כולן ולפ"ז ל"פ אהדדי. גם ק' דברי המ"מ אהדדי דכאן לענין פקוח נפש כתב דנמצא א' מהן בעיר דומה לפרשו כולן. ואמרינן ביה כל דפריש מרובא פריש ודינו ככותי ולענין להצריכו גט כתב לפני זה דהטעם משום דכל קבוע כמע"מ דמי. שוב ראיתי בדברי המ"מ וכ"מ בפ"ב דהל' שבת שהאריכו בזה ע"ש דין כ' ושם העתיק בכ"מ התשובה השיב הרמב"ם בעצמו לחכמי לוני"ל שישאלו אותם הלא דבריו הן נגד סוגית הגמרא והשיב להן דאדר"י סמכינן שפליג עם שמואל וס"ל כשפרשו כולן הולכין אחר הרוב ושהרמ"ה הקשה עליו הלא גם שמואל מודה בהא דפרשו כולהו ועוד מי דמי האי דנמצא בעיר לפירשו כולן ע"ש והשיבוהו שהרמב"ם היה לו גירסא אחרת בגמרא וגרס לבסוף תיבת אלא ולהאי שינויא פליגי ר"י ושמואל לפי אותו מסקנא דאפי' בפרשו כולן ונפרד א' מהן הולכין אחר הרוב ור"י פליג עליו בהא ע"ש שהאריך. ונ"ל כוונתן שם דמשוו נמצא אסופי בעיר שרובה כותים לחצר שפרשו כולן. דלא אמרו כל קבוע כמע"מ דמי כ"א בהיותן תחלה יחד בחצר א' דקבועים מקרי. משא"כ כשדרין בו רוב כותים ומיעוט ישראל בעיר שכל א' בחצר ובית בפ"ע דלא מקרי קבוע וכפרשו כולן דמי. ומשו"ה קאמר שם דכמו שר"י פליג עם שמואל בפרשו כולן כן פליג עמו בנמצא בעיר שרובה כותים ודוק שם היטיב ותמצא שיש חסרון הניכר באותה תשובה שהשיבו להרמ"ה. וגם קצת ט"ס והגהתינו על נכון בס' המיי' וכ"מ שלי. וגם המ"מ הביא שם בקיצור תשובת הרמב"ם לחכמי לוניל כמ"ש כאן. ושם האריך וכתב שי"מ הסוגיא דגמרא דקאמר כאן כשפרשו כולן כו' בהיפוך דשמואל דאמר דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב ומפקחין אפי' כשפרשו מיירי שפרשו כולן. דכיון דפרשו כולן ויש ודאי ישראל ביניהם מפקחין. כמו שהיה מפקחין באותו חצר קודם שפרשו. וכן פרש"י ותוס' ביומא ע"ש [פ"ה] ושכן פי' הרמב"ן ורשב"א וכתבו שכן דעת הרמב"ם כן בפי' זה. אלא שלא פסק כשמואל. והמ"מ דחה דבריהן. והוכיח מאותה תשובה שהשיב לחכמי לוניל שאינו כן דעת הרמב"ם אלא אדרבה ר"י איירי כשפרשו כולן. וכמ"ש ראשונה ועד"ז פי' ג"כ הרי"ף והרא"ש והטור בסי' שכ"ח סוגיא דגמרא ע"ש. וע"ש במ"מ ותמצא שהביא לשון הרמב"ם בדין זה בע"א ממ"ש לפנינו ברמב"ם בפנים ולפי אותה הגרסא שכתב המ"מ היה נכון בעיני ג"כ לפרשו ע"ד פרש"י ותוס' וכמ"ש הרמב"ן. וגם לומר שלא פליג ר"י ושמואל אהדדי. ומ"ש בתשובה דאדר"י סמכינן ר"ל דאי לאו דברי ר"י היינו אומרים דשמואל ס"ל דמפקחין בכל ענין. אבל השתא דאר"י דבחצר אין מפקחין הוצרכנו לחלק ולומר דבפרשו כולן דוקא אמר שמואל דמפקחין ולא בפרשו מקצתן. והאי אסופי הנמצא פרשו מקצתן מקרי ולכך מותר. אבל סוף התשובה שהעתיק הכ"מ שם מוכח מיניה דס"ל להרמב"ם דפליגי שמואל ור"י והלכה כר"י. וכמ"ש ג"כ המ"מ שם. אלא שיש לתמוה אהמ"מ כיון שצ"ל דהאי נמצא בעיר כפרשו כולם דמי וכמ"ש למה כתב לפני זה בהא דצריך גט כו' כתב שם המ"מ כמה פעמים הטעם דכל קבוע כמע"מ דמי ודוחק לומר דס"ל דלא מקרי פרשו אלא בדבר הנפרש ונאבד מהן כההוא דנפל עליו הגל דאי לאו שיפקחו אותו הו"ל כאבד מהן. משא"כ באסופי זה שחוזר והולך לאיזה בית שירצה לישראלים או כותים לא מקרי פירש ודוחק. ועל הב"י יש לתמוה שכתב דעמ"ש הרמב"ם דבמע"מ מצווין להחיותו דפליג עליו הטור. ופשטא דגמרא משמע כדברי הטור וסיעתו ושבזה לא כתב המ"מ כלום כו'. תמה אני על ב"י הלא באותו תשובה שהביא המ"מ מבואר בסופה נמי שהרמב"ם פי' מ"ש רב בגמ' ספ"ק דכתובות [טז:] ל"ש אלא להחיותו קאי נמי אמע"מ והכ"מ בעצמו העתיק סוף אותה תשובה שם בהל' שבת שהרי כתב הכי וז"ל וגם רב חלק על שמואל בדוקיא זו שדק מעיר שהיא מע"מ שאמרנו שהוא ישראל ואמר רב שזה להחיותו כו'. הרי לפנינו שכתב. בהדיא שרב דקאמר להחיותו אמע"מ נמי קאי. וכמ"ש הב"י נמי כאן. אלא שכתב אליבא דנפשיה. הרי הוא מבואר בהדיא שכן הוא דברי הרמב"ם בעצמו. והמ"מ שהביא תחלת אותה תשובה יכול להיות שרמז ג"כ לסוף התשובה ושבזה נתיישב תמיהת בעל הטור עליו. במה שהשיגו גם בענין להחיותו וק"ל. ובאמת שצריכין ליתן טעם וראיה לרש"י והתוס' דספ"ק דכתובות והנמשכין אחריהן שפירשו להא דרב דאמר ל"ש אלא להחיותו דקאי דוקא ארוב ישראל. דהא מסוגית הגמרא שם ספ"ק דכתובות משמע דאתרוייהו קאי גם אמע"מ. ולע"ד דסוגיא הגמרא דיומא ריש פ"ד הכריחו לזה. דשם אמאי דמשני הא דפריש כולהו הא דפריש מקצתייהו כנ"ל מסיק הגמרא ופריך ז"ל ומי אמר הכי והתנן מצא בה תינוק מושלך אם רוב כותים כותים ואם רוב ישראל ישראל מע"מ ישראל ואמר רב ל"ש אלא להחיותו אבל ליוחסין לא ושמואל אמר לפקח עליו את הגל. ופרש"י לפקח עליו את הגל קאמר שמואל דאם רוב ישראל ישראל אבל במע"מ לא וכ"ש ברוב כותים עכ"ל הרי דהוצרך לפרש דקאי רב דקאמר להחיותו דוקא ארוב ישראל. דאל"כ לא היה מקשה בגמ' כלום דשמואל אהדדי דכמו שרב קאי גם אמע"מ קאי גם שמואל וקאמר לפקח את הגל מותר גם במע"מ וא"ת אכתי קשה דמשמע דוקא מע"מ אבל ברוב כותים לא ואיך אמר שמואל לעיל מיניה דאפי' ברוב כותים מפקחים הא לק"מ דהא כבר אוקמא הגמרא דשמואל לא קאמר אלא כשפרשו כולן. ובהאי משנה לא איירי בפרשו כולן. אלא במצא תינוק מושלך לחוד קאמר ובהא מודה שמואל דהולכין אחר הרוב ומש"ה קאמר דוקא ברוב ישראל או מע"מ מפקחין. א"ו הגמרא ס"ל דרב דקאמר ל"ש אלא להחיותו קאי דוקא ארוב ישראל ולא אמע"מ וא"כ כ"ש ברוב כותים ודו"ק. זהו לפי שיטת רש"י הנ"ל וא"ל שהמקשן דומה האי שיצא בעיר לפרשו כולן וכמ"ש לעיל בשם הרמב"ם ומשו"ה מקשי' שפיר אהדדי. דז"א דזיל בתר טעמא דלרמב"ם דוקא שייך למימר דמחשב כפרשו כולן לחומרא ולומר דכמו כשפרשו כולן ואין כאן עוד קביעות. כן אם לא היה מעולם קבועים יחד בחצר אלא דרים בעיר מיחשב כפרשו לענין זה דלית כאן קביעות. אבל לרש"י פשוט דלא מהני פרשו כולן אא"כ היו תחלה יחד קבועים בחצר דמחשבי כמע"מ ואז אמרי' דאף אם פרשו אח"כ כיון דפרשו כולן מחשב כאילו קבועין ועומדין במקום הראשון משא"כ כשמעולם לא היו דרין יחד בחצר א' כ"א בעיר ודאי לא עדיף האי דרים כולם יחד בעיר א' מאילו היו כולם בחצר א' ופרשו קצתם לחצר א' באותו עיר דאין מפקחין. אע"ג דאכתי כולן יחד בעיר א'. אבל הרמב"ם ס"ל דרב ושמואל קאי נמי אמע"מ ואפ"ה פריך הגמרא שפיר וה"ט משום דהרמב"ם וסיעתו פירש ואוקימתא דגמרא הא דפרשו כולהו כו' איפכא וכמ"ש לעיל שאדרבא ר"י מיירי בדפרשו כולהו ומש"ה בחצר אחרת אין מפקחי'. ושמואל מיירי בדפרשו מקצתייהו. ומש"ה קאמ' דאפי' בחצר אחרת מפקחין. ופריך הגמ' שפיר ומי אמר שמואל הכי כו' דהא דהא קאמר שמואל אהאי משנה דמצא בה תינוק דלא פריש אלא מקצת כנ"ל ואפ"ה קאמ' לענין פקוח איירי דאם רוב ישראל או מעמ"מ דינו כישראל ואם רוב כותים דינו ככותי ואין מפקחין עליו. ומשני הגמ' כי איתמר דשמואל ארישא אתמר כו' לפי' הרמב"ם כפי שיטתו שכתבתי משני שפיר. אבל לשיטת רש"י קשה מאי משני ארישא אתמר א"כ ש"מ דשמואל לא איירי אלא בפרשו כולן וכמ"ש. ודוחק לומר שהתרצן השיב שנמצא בעיר מחשבין שפרשו כולן וכמש"ל דא"כ לא הו"ל להתרצן לסתום ולתלות דארישא אתמר אלא לפרש דה"ט נמי משום דעיר מחשב כפרשו כולן כיון דהמקשן ס"ד דפי' מהעיר ומחצר דין א' להם וא"ל דגם להרמב"ם המקשן ס"ל דרב ושמואל קאי דוקא ארוב ישראל הא מע"מ לא אפי' לענין פקוח. והשתא קשה שפיר אמ"ש לעיל דשמואל ס"ל דבפרשו מקצתן מפקחין. דהא ידוע דפרשו כולן או מקצתן אין נ"מ במע"מ דכשם דא"ל דפי' מכותים. כן א"ל דפי' מישראל ודינו כאילו לא פרשו דמי ומאחר דס"ל דמע"מ אין מפקחין קשה לדשמואל דא' דבפרשו מקצתן מרוב כותים מפקחין דהא האי פרשו מקצתן לא עדיף מלא פי'. והו"ל קבוע וכמע"מ דמי ובמע"מ ס"ל דלא מפקחין. ז"א דהא כבר כתבתי דהרמב"ם ס"ל דרב ושמואל גם על מע"מ קאי וס"ל לשמואל במע"מ ג"כ מפקחין. ועל שיטת הרמב"ם יש לתמוה איפכא כיון דכבר הוכרחנו לומר דהרמב"ם ס"ל דבנמצא א' בעיר מיחשב כפרשו כולן כמש"ל א"כ לא הקשה המקשן מידי לדברי שמואל אהדדי מהא דקאמר אהאי משנה דמרירי בענין פקוח הגל ושבאם רוב כותים אין מפקחין וק' לדשמואל הנ"ל דהא מוקים לה בגמ' להא דשמואל דוקא כשפרשו מקצתן משא"כ בנמצא בעיר דכפרשו כולן דמי. והיה נלע"ד לפרש דלהרמב"ם דצ"ל דבגמרא שלו היה גורס תיבת אלא בהתרצן וכמ"ש בכ"מ הנ"ל. הכי הצעת דברי המקשן והתרצן דבזה שוה המקשן והתרצן דפי' דברי גמרא דאמ' ושמואל אמר לפקח עליו את הגג קאי אדברי רב דאמר ל"ש אלא להחיותו אבל ליוחסין לא ור"ל דאפי' ברוב ישראל וכ"ש במע"מ לא מקרי ישראל לענין יוחסין. וע"ז א"ל שמואל אתה לא מצאת זה הדקדוק בהאי משנה אלא בסיפא לענין יוחסין למעט זכותו ולגרע כחן ואני אומר דקדוק אחר ליפות כחו וזכותו ל"ש אלא לענין להחיותו אבל לענין לפקח עליו את הגל לא ור"ל דאפי' ברוב כותים מחשב בזה כישראל ומפקחין עליו. וז"ש בגמרא דשמואל ארישא קאי ואדלענין פקוח נפש אינו כן. דקאמר איך נזכר בדברי שמואל לומר תיבת אינו כן. ולפמ"ש א"ש דאדברי רב קאי ואמר אני אומר ל"ש בע"א לשון דברי המשנה. דמחלקים בין רוב כותים או לא אלא להחיותו אבל לענין פקוח לא היינו אינו כן. והשתא א"ש דפריך הגמ' דברי שמואל אהדדי. וע"פ מ"ש לעיל דבנמצא בעיר מיחשב כפרשו כולן. ואפ"ה קאמר שמואל דמפקחין אפי' ברוב כותים ומשני אלא כי אמר שמואל ארישא איתמר ר"ל שמואל לחוד הוא דקאמ' הכי לומר דיוקי דל"ש לענין רישא אבל רב הא פליג עליה ור"י כרב ס"ל דכה"ג דברוב כותים ובנמצא בעיר דמיחשב כפרשו כולן אין מפקחין עליו והשתא א"ש הא דכ' הרמב"ם בסוף אותה תשובה שהביא הכ"מ שהשיב לחכמי לוניל ז"ל וגם רב חלק על שמואל דדיוקא זה שדק מעיר שהיה מע"מ כו' שאמר שזה להחיותו ולא ליוחסים. ולא איירי בפקוח נפש כלל כו' שק' מה עלתה על דעת הרמב"ם לכתוב שרב חולק על שמואל וכי מפני שלא הזכיר פקוח נפש מי יאמר דלא ס"ל הכי. וע"ק מאי זה דקאמר דדיוקא שדק כו' מאי דקדוק שייך בזה הול"ל דל"ש דקאמר רב. ולפמ"ש ניחא הכל. גם נתיישב מנ"ל להרמב"ם כיון דע"כ צ"ל לפי שיטתו דהגמרא הדר משינויא קמא דמוקי לה הא כשפרשו כו' א"כ כמו שלשמואל מוכרחין לומר דבכל ענין קאמר דהולכין אחר הרוב אפי' בפרשו. כך נאמר דר"י דבכל ענין קאמר דאין הולכין אחר הרוב אפי' כשפרשו מקצתן לחצר אחרת כפשטא דר"י וכס"ד דהמקשן מעיקרא. (ואין להקשות) הא קי"ל בט' חניות מוכרות בשר שחוטה ולקח מא' מהם ספיקו אסור הא כבר תי' בזה המ"מ שם בפ"ב דשבת דשאני התם דאירע הספק בקבוע אבל לפמ"ש ניחא. כיון דהמשנה קתני בתינוק הנמצא בעיר דמיחשב כפרשו כולן. אם רוב כותים כותים ולא קתני כן בחצר ש"מ דס"ל דוקא בכה"ג דפרשו כולן הוא דמחשב ככותי ולא בפרשו מקצתן ודוק. גם מתיישב הא דכתב הרמב"ם בפשיטות כ"כ ז"ל וה"ה לזה שפי' מעיר שרובה כותים שאין מפקחין עליו ור"ל זה שפי' מעיר מיחשב כפרשו כולן וכמ"ש וקשה דלא ה"ל לכתוב כן בפשיטות אלא הל"ל בטעם וראיה אבל לפמ"ש דזה היה פשוט בדברי המקשה והתרצן בסוגית הגמ' לא הוצרך להביא שום טענות וק"ל ואפשר לומר דגם לרש"י השיב לו כן דשמואל ארישא קאי וס"ל דאפי' ברוב כותים מפקחין אע"ג דלא היה קביעות מעולם וכמש"ל אבל ר"י פליג עליו. והשתא א"ש דל"צ להגיה הספרים דברוב גמרות כ' לעיל אהא דפריך אדברי שמואל ה"ד אי נימא כו' עד ל"צ דפריש חד מינייהו לחצר אחרת. דכ' המ"מ לפרש"י ל"ג חד וגם ל"ג דפריש ביו"ד אלא ה"ג ל"צ דפרוש לחצר בוי"ו. וה"ט דלרש"י מוקי הגמרא לדשמואל דמיירי בפרוש כולהו ולפמ"ש דלפי האמת התרצן הדר ביה ומוקי לדשמואל בכל ענין אף שהתרצן ביני ביני עלתה על דעתו לפ' דמיירי דוקא בדפרוש כולהו מ"מ הגמרא כ"כ תחלה כפי המסקנא מאחד גם מתחלה לא עלתה על דעתו לסלק ודוק: