דרישה, אבן העזר ה:א

1ואינו נראה דהא דשרי בנתינים כו'. לא מצאתי בגמרא שידרשו כן מפסוק זה ואולי מפני שהוא סובר דנתינים אסורים מה"ת עלה על דעתו שא"א להתיר פצוע דכא בנתינה אלא מדרשא דהאי קרא וכבר נתבאר בסימן שקודם זה שהרמב"ם סובר שהנתינים אינם אסורים אלא מדרבנן וא"כ אין נתינים מותרים מטעם דרשת הפסוק אלא מפני שלא גזרו עליהם עכ"ל ב"י וז"ל מ"ו רש"ל וראב"ד נמי השיגו להרמב"ם וז"ל חדא דמתניתין קתני ואין אסורין אלא לבא בקהל ה' וממזרת לאו קהל ה' הוא כו' ופירש דברי הטור בהשגה זו הכי דלדעת הרמב"ם שסובר שישראל בנתינה אינו אלא איסור דרבנן שגזרו עלי' דמדאורייתא מותרים דגרים נינהו כל"ק דרבא א"כ מה שפצוע דכא מותר בנתינה מה"ת ולא אמרי' מאחר שאסור לבא בקהל לאסור נמי בנתינה דגיורת הוא היינו מדרשת הפסוק לא יבא בקהל כו' כי כן דרשו במשנה להדיא דפצוע דכא מותר בגיורת מכח זה הפסוק ונתינה נמי גיורת הוא לדעתו ז"ל. ומאחר דמפקי' ממשמעות הפסוק דכל דלאו קהל הוא מותר בה הפצוע דכא מה"ט נמי מותר בממזרת דלא מקרי קהל. וכעין השגת הראב"ד ז"ל דלעיל. ומ"ש הטור דוקא נתינה ולא דקדק סתם מאחר דמפקי' גרים מכח דרשת הפסוק דלא יבא א"כ אין חילוק (די"ל דנקט נתינה משום דקאי אדברי הרמב"ם דכתב בנתינה מותר ובממזרת כתב אסור. ועוד משום) דדעתו להוכיח דפצוע דכא מותר בממזרת. ואפילו מדרבנן לא גזרו עליה. וזה מוכיח שפיר מאחר דנתבאר דמדאורייתא מותר בנתינה מכח דרשת הפסוק א"כ אין חילוק בין נתינה לממזרת. וכשם שגבי נתינה לא גזרו ביה רבנן לדעת הרמב"ם וכל"ק דרבא. א"כ ממזר נמי ל"ש. אבל לא תטעה כלל שכוונת הטור במ"ש דהא דשרי בנתינה כו' היינו על שריותא דמותר בנתינה האסורה לישראל מכח גריעותא ומכח מעלת קדושת ישראל. ובא להוציא מכח זה הדרש למה לא נאסר הנתינה על פ"ד מחמת קדושתן וגריעת הנתינה שכבר נתבאר שלדעת הרמב"ם היא מכח דלא גזרו עליה וכל"ק דרבא ולא מכח דרשת דלא יבא כו'. ולא היה צריך לכתוב הטור זה ההיתר דכבר מבואר הוא אלא עיקר כוונת הטור על שריותא דמותר בנתינה שלא אסרה עליה מכח גריעותא דפצוע דכא ומעלת הנתינה שהיא גיורת. ומותרת לישראל מן התורה לדעת הרמב"ם. והב"י הבין דברי הטור שכוונתו על שריותא דפצוע דכא שמותר בנתינה אע"פ שהוא ישראל והיא גרוע שאסורה לישראל. ולכן הק' דלהרמב"ם אינו מותר מכח דרשת זה הפסוק אלא מפני שלא גזרו עליה ובודאי לא ירד לעומקו כלל עכ"ל רש"ל: