דרישה, אורח חיים כה:א

1ויברך אקב"ו להניח תפילין ואח"כ של ראש ויברך על מצות תפילין. ס"ט הקומץ דל"ו ואמר רב חסדא סח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך סח אין לא סח לא והא שלח רב חייא בריה דרב הונא משמיה דר' יוחנן על תפילה של יד אומר אשר קב"ו להניח תפילין ועל תפילה של ראש אומר אקב"ו על מצות תפילין אביי ורבא דאמרי תרווייהו לא סח מברך אחת סח מברך שתים. ופירש"י סח מברך שתים כדשלח רב חייא לא סח אינו מברך אלא על של יד בלבד וכן נראה דעת הרי"ף. וז"ל הרא"ש בה"ק שלו ור"ת ז"ל פי' לא סח מברך אחת על של ראש על מצות תפילין סח מברך שתים על של ראש וכן בשימושא רבא דתפילין וכן מסתבר דאי נתקן ברכת על מצות על של ראש כשהוא מניחו לבדו בלא של יד למה לא יברך נמי אותה ברכה כשהוא מניחו עם של יד וא"ת ברכת להניח שבירך על של יד פוטר של ראש א"כ יברך נמי להניח כשהוא מניח של ראש לבדו ולמה תקנו ברכה אחרת אלא מסתבר שעיקר תיקון הברכות כך היתה בתחלת הנחתם תקנו לברך להניח וקאי נמי על של ראש וכשמניח של ראש מברך על מצות שזו היא גמר המצוה הילכך אם סח והסיח דעתו צריך לחזור ולברך גם להניח וכן אם מניח תפילין של ראש לבד יברך שתים וכן משמע לשון דחוזר ומברך שחוזר ומברך אותה ברכה שבירך כבר אלא שהמקשן לא הבין דבריו והיה סבור דקאמר שמברך ברכה אחרת ופריך לה דאפי' לא סח מברך על של ראש על מצות ותירצו אביי ורבא דהא דקאמר דחוזר ומברך היינו שחוזר ומברך ברכה שבירך כבר מלבד הברכה שניתקנה לה לשל ראש וכ"כ בה"ג וכ"כ רב עמרם ז"ל בסדר ברכות שלו וכן בספר השכם וכן בלקח טוב וכן היה נוהג מהר"מ מרוטנבורג עכ"ל. ועוד היה נ"ל ראייה גדולה לדברי הרא"ש מדאמרי בגמרא פרק הרואה (ברכות דף ס' ע"ב) כי מתער אומר אלהי כו' עד כי מנח תפילין אזרוע לימא ברוך אקב"ו על מצות דודאי דוחק לומר דמיירי כשסח בינתיים. ולדעתי זו כוונת התוס' שם פרק הרואה שכתבו ז"ל אקב"ו להניח כיון דתחילת הנחתו בזרוע יש לו לברך להניח אבל בשל ראש מברך על מצות ולא להניח שכבר התחיל והניח אחד מהם ובפרק הקומץ אמר לא סח מברך אחד סח מברך שתים פ"ה דעל שתי התפילין קאמר דמברך ברכה אחת על שתיהן בלא סח בינתיים ודוחק לומר דלא הוצרכו ב' ברכות דלהניח ועל מצות אלא כשסח ועבר עבירה לכן פיר"ת כו' עכ"ל. וכבר כתבתי בפרישה שאנן קי"ל כדעת הרא"ש והתוס'. ומ"מ הקושיא שהקשה הרא"ש על הרי"ף נוכל ליישב ולומר דס"ל לרי"ף דלעולם יוצאים בברכה אח' והיא ברכה להניח כי היא עדיפא שהיא הודאה שבה מתחיל המצוה לעשותה כראוי וכהוגן חוץ מכשהסיח או שאין לו אלא של ראש דאינו יכול לברך להניח דהא לא הניח כסדר מצותו וכשסח בינתיים כאילו היא הנחה בפני עצמה ולכך הוצרכו לתקן ברכת על מצות ודו"ק. ובשם מהרר"ל ראיתי בתוס' ז"ל לפי' רש"י ורי"ף ורמב"ם ניחא מאד למה תקנו על של ראש על מצות ועל של יד להניח משום דבשל יד כתיב וקשרתם לאות על ידך וקשירה והנחה חדא היא לכן מברכין להניח אבל בשל ראש כתיב והיו לטוטפות הרי שלא נזכר בה אלא לשון ההוויה לפיכך שייך בה על מצות תפילין ומה שהקשה הרא"ש מאחר שתקנו חכמים על מצות על של ראש למה לא יברך לעולם על מצות. אינה קושיא כלל דודאי דברכת להניח שייך ג"כ בשל ראש דגם בה שייך לשון הנחה ולהכי כשלא סח למה יברך יותר מברכה אחת כיון שאפשר ליה לכללן בברכה אחת משא"כ כשסח דע"כ צריך לחזור ולברך ברכה אמרת עדיף טפי לברך על מצות כדי להבדיל בין זה לזה ולשון על מצות שייך יותר בשל ראש מלשון להניח ואדרבא טעמיה דהרא"ש דחוק מאד שיברך להניח ועל מצות על מצוה אחת מה שלא מצינו כן בשאר מצות לברך ב' ברכות שהם כמעט ענין אחד והוה כאילו מברך ליטול לולב ועל נטילת לולב גם סוגיא דשמעתתא יש יותר פנים לדעת הרי"ף והרמב"ם ורש"י וזה ברור עכ"ל בקיצור: