דרישה, אורח חיים שפו:ג

1אמר שבועה שלא אוכל ככר זה כו' בש"ע בסימן זה הביא ב"י דעת רבינו דסובר דוקא כשנדר או נשבע שלא יאכלנו אבל אם נשבע שלא יהנה ממנו אין משתתפין בו ודעת רמב"ן דסובר דאפילו נדר מליהנות מותר להשתתף בה וכתב הרמ"א בהג"ה ואם אמר קונם הנאתו או אכילתו עלי לכ"ע אין משתתף בו יש לתמוה עליו דלא משמע כן ממה שפירשו התוס' הא דאמר רב הונא אמר רב שבועה שלא אוכל ככר זו מערבין לו בה ככר זו עלי אין מערבין לו בה דל"ד שלא אוכל דה"ה נמי אם אמר שבועה שלא אהנה מככר זה מערבין לו בה דקי"ל אין מערבין אלא לדבר מצוה וככר זו עלי מיירי דאפיק בלשון קונם וכתבו שם דכל קונם אפילו לא אסר אלא אכילתו עליו אפ"ה אין מערבין משום דקונם מחליף בהקדש ע"ש ומותיב עליה דרב הונא שם מכמה ברייתות אמאי דאמר ככר זו עלי אין מערבין לו בה וא"כ הרמב"ם ז"ל דפסק דלא כרב הונא שרי אפי' אומר קונם וא"כ מנ"ל להרמ"א ז"ל דהכל מודים בקונם וגם על ב"י ז"ל בש"ע יש לתמוה שכתב ז"ל וכן הנודר מאוכל או נשבע שלא יאכלנו משתתף בו וי"א דהיינו דוקא כשנדר או נשבע שלא יאכלנו אבל אם נדר או נשבע שלא ליהנות אין משתתפין בו עכ"ל. והנה לשונו מוכיח דסובר אליבא דרמב"ם נדר מליהנות מותר ואיני יודע מי דחקו לפרש דברי הרמב"ם כן ואדרבה לע"ד נראה מוכרח לפרש דברי הרמב"ם שלא נדר מליהנות וכשתדקדק מדברי רש"י שם דף ל' על הא דאמר רב הונא ככר זו עלי אין מערבין לו בה ופירש"י דעלי משמע דאסר גם הנאתו כו' ופריך מברייתא הנודר מן הככר מערבין לו בה מאי לאו דאמר עלי ופירש"י ש"מ דלא אסר איניש מדעתיה אלא דרך עיקר הנאתו וכי נדר אדעתא דאכילה נדר עכ"ל והנה רש"י דחק לפרש דמקשה דאפילו כשאמר עלי אינו נודר מהנאתו ולא רצה לפרש כפשטא. והנה לשונו מוכיח דאם נדר גם מליהנות אסור אליבא דכ"ע ואח"כ כתב לישנא אחרינא דאפילו נדר מליהנות מותר דאין מערבין אלא לדבר מצוה ור"ל עירובי תחומין משמע אבל להשתתף אסור אליבא דכ"ע והרמב"ם שהתיר לערב ולהשתתף א"א לאוקמי כשנדר מהנאתו ואף שנתן טעם כיון שראוי לאחר זה הטעם אינו מועיל רק לדבר דלא ראוי לאכילה אבל מודי דאסור לו בהנאה אינו מועיל כלל וכמו שמשמע מדברי רש"י שהבאתי וא"כ מנ"ל לב"י ז"ל לפרש דברי הרמב"ם כך וגם על רמ"א קשה דכתב דבקונם הכל מודים דאסור והלא לפי' התוס' נדר דעלי דרב הונא ר"ל קונם ומותיב ע"ז מברייתא דס"ל דבנדר עלי מותר לערב והיינו קונם ואפ"ה מותר וכמ"ש לעיל: