דרישה, אורח חיים לט:א
דרישה · Drisha, Orach Chayim 39:1
Open in the reader →1וישראל מומר פסולין כתב ב"י ברייתא היא וכתבה הרמב"ם וכתב טעם דמומר ומסור כיון שפרקו עול לאו בני מאמינים במצות. וכל שאינו מוזהר על הקשירה ומאמין בה כהלכתה לאו בר כתיבה הוא. ואיכא למידק האי מסור ה"ד אי להכעיס בכלל ישראל מומר הוא ואי לתיאבון מ"ש משאר עבירות דלא הוה פורק עול כשעובר על מצוה אחת לתיאבון ואפשר דמסור לתיאבון כו' נמי הוה כפורק עול דשאני מסור דחמיר טובא. או אפשר דמסור נמי דוקא שלא לתיאבון הוא דהוה פורק עול ואיצטריך דסד"א כיון דמסור לא כתיב בהדיא בתורה דהא לא נפיק אלא מלא תעמוד על דם רעך אפילו שלא לתיאבון לא מקרי פורק עול קמ"ל ולפ"ז אפשר דמש"ה השמיטו רבינו דהשתא כולי עלמא קים להו שהמסור מהעבירות החמורות היא ובכלל ישראל מומר הוא עכ"ל ב"י. ולפי מ"ש בביאורי לח"מ ס"ס תנ"ה לק"מ דע"כ לא חילקו בין עושה להכעיס לעושה בתיאבון אלא בעבירות שבין אדם לקונו אבל בגזלן או מסור החומס או מזיק ממון חבירו לא שייך לומר עושה לתיאבון. דמה לי בתאותו וכי בשביל כך ירד לחיותו של חבירו וע"ש כתבתי מבואר יותר: