דרישה, יורה דעה רכח:ז
דרישה · Drisha, Yoreh De'ah 228:7
Open in the reader →1ודוקא שנדר על דעתו בשביל שום טובה שעשה לו כו' עד והרמב"ם לא חילק שכתב כו' ויש להתעורר מאי מייתי ראיה שלא חילק דלמא לא דיבר משום טובה וגם לא הו"ל למכתב שלא חילק אלא עדיפא הול"ל שהרמב"ם חולק וס"ל דלא בעינן דעתו ורצונו דחבירו אלא שיתירו לפניו משום חשד. לכן אעתיק דברי ב"י בביאור פשט זה ומתוכו יתבארו לך דברי רבינו. נדר ע"ד חבירו אין לו התרה אלא מדעת אותו שנדר על דעתו בר"פ ר' אליעזר דנדרים תניא המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו מנה"מ א"ר נחמן דכתיב ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרימה א"ל במדין נדרת לך והתר נדרך במדין דכתיב ויואל משה ואין אלה אלא שבועה דכתיב ויבא אותו באלה. וגם במלך נ"נ מרד אשר השביעו באלהים מאי מרדותיה אשכחיה צדקיהו לנבוכד נאצר דהוה קאכיל ארנבא חייא א"ל אשתבע לי דלא מגלית אשתבע ליה לסוף הוה מצטער צדקיהו (בגופיה והיה רוצה לגלות הדבר שיהיו מבזין אותו בני העולם רש"י) אתשיל אשבועתיה ואמר שמע נבוכד נצר דהוו מבזין יתיה שלח ואייתי סנהדרין וצדקיהו אמר חזיתון מאי קא עביד צדקיהו א"ל איתשל אשבועתיה אמר להו בפניו או שלא בפניו אמרו ליה בפניו אמרו להו ואתון מ"ט לא אמריתון לצדקיהו וכתב הרא"ש בפירושו המודר הנאה מחבירו פירש רבי אליעזר ממי"ץ שנדר לדעת חבירו אין מתירין לו אלא בפניו פי' מדעתו כמו אין חבין לאדם שלא בפניו מיהו אם התירו שלא בפניו מותר כדחזינא בצדקיה שהיה צדיק גמור שהתירו נדרו שלא בפני נבוכד נצר ואסור לחכם להתירו והם הוצרכו לעשות מפני אימת המלך. ולישנא דהמודר הנאה לא משמע כפירושו אלא משמע שנדר ממנו הנאה בפניו וצריך שיתירו לו לכתחלה בפניו ומפרש טעמא בירושלמי מפני החשד ומפני הבושה כלומר כדי שלא יחשדנו שמזלזל בנדרו וגם צריך שיתבייש בפניו בהתרה וכשהוא בפניו מתירו בע"כ וא"צ דעתו עכ"ל. וכיוצא בזה כתבו התוס' שם אבל בפסקיו שם כתב פירש רא"מ וכתב עליו ומקשינן מהא דפריך בפרק השולח גבי אלמנה וליחוש דלמא אזלא קמיה חכם ושרי לה והא אין מתירין אלא בפניו והיא נדרה ליתומים ומתרצין דבדיעבד הויא התרה ועוד היה אומר ר"ת דא"צ בפניו היכא שהנודר עשה מדעתו ולא מחמת טובה שעשה לו אלא דוקא דומיא דמשה דמחמת הנדר נתן לו יתרו בתו וכן צדקיהו היה מסור ביד נ"נ להורגו כדי שלא יתגלה קלונו ועל ידי השבועה הניחו ודוקא כה"ג בעי בפניו וכן מוכיח בפ' אלו נאמרים דא"ל פרעה ליוסף זיל אתשיל אשבועתך ולישנא דהמודר הנאה מחבירו לא משמע כפי' זה מיהו צריך לפרש כן מדמייתי עלה ההוא דצדקיה ובירושלמי כ' השותפין איכא המודר הנאה מחבירו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו מפני החשד או מפני הבושה וההוא משמע כפשטיה שנדר ממנו הנאה בפניו. וכתוב בתשובת ריב"ש בח"מ סימן י"א על טעמי הירושלמי איכא בינייהו דללישנא דמפני הבושה כל שאין הנדר לתועלת חבירו אלא שנדר בפניו מתירין לו שלא בפניו ולאידך לישנא כל שלא בפניו איכא חשדא וכן נמי לטעמא דמפני הבושה אין מתירין לו שלא בפניו אף אם יודיעו ההיתר לחבירו ולטעמא דמפני החשד די בכך ולכ"ע כל שאין הנדר להנאת חבירו אלא בפניו לבד מתירין לו שלא בפניו ויודיעוהו ההיתר וכן נמי בפניו מתירין לו אפי' בעל כרחו. ומ"ש והרמב"ם לא חילק שכתב ראובן שהשביע לשמעון וענה אמן כו' בפ"ו מה"ש ואיכא למידק בדברי הרמב"ם דמרישא דלישנא משמע דהא דתניא המודר הנאה מחבירו אין מתיריו לו אלא בפניו מיירי בנודר לחבירו ומסיפא דלישניה משמע דמיירי במודר הנאה מחבירו ונראה לי שהרב ז"ל משמע ליה דפשטא דברייתא איירי בנודר לחבירו מדמייתי עלה דמשה וצדקיהו ולישנא דהמודר הנאה מחבירו משמע שהוא מודר הנאה מחבירו ומפני כך פירש דשניהם שוים ובין בזו ובין בזו אין מתירין לו אלא בפניו ומש"ה נקט תנא דברייתא כה"ג כי היכי דלישתמעי ביה תרוייהו ונראה שהוא ז"ל מפרש דנודר לחבירו דאין מתירין לו בפניו דוקא כשחבירו משביעו אבל אם אין חבירו משביעו אלא שזה נשבע בפני חבירו מתירין לו אפי' שלא בפניו ועובדא דמשה וצדקיהו נמי הכי הוה שהשביעום ומש"ה לא היה להם היתר אלא בפני המשביעים אותם אבל אם היו נשבעים מעצמם אין הכי נמי שהיו יכולין להתיר שלא בפני יתרו וכ"נ אע"פ שהיו במעמד בשעת שבועה. ותפס הרב ז"ל ברישא דין מי שהשביעו חבירו דהוי כגוונא דמשה וצדקיהו משום דמיניה ילפינן למודר הנאה מחבירו דאין מתירין לו אלא בפניו ונראה שמ"ש בסיפא דמודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו כשנדר הנאה בפניו איירי דומיא דרישא אלא דמשום דהוא דבר התלוי בחבירו דינו כאילו השביעו חבירו אבל אם הדירו שלא בפניו מתירין לו אפי' שלא בפניו נמצא כללן של דברים שמי שהשביע את חבירו בין שיהיה בדבר הנוגע למשביע בין שיהיה בדבר שאינו נוגע לו וכן הנשבע או נודר מעצמו בפני חבירו בדבר הנוגע לחבירו שהוא נשבע בפניו אין מתירין לו אלא בפניו אבל הנשבע או נודר מעצמו בפני חבירו בדבר שאינו נוגע לו מתירין לו שלא בפניו כנ"ל לדעת הרמב"ם ז"ל. ומ"ש כדי שידע הנודר כו' פשוט הוא דהיינו כמ"ד בירושלמי דטעמא מפני החשד. ומדקדוק לשון הרמב"ם דגבי מודר הנאה מחבירו נתן טעם זה וגבי נודר לחבירו לא נתן טעם זה נראה דדוקא גבי מודר הנאה איתמר בירושלמי טעם זה למימרא דכשהוא בפניו מתירין לו אפי' בע"כ וכן כל שהודיעו שמתירין לו א"צ להתירו בפניו אבל בנודר לחבירו דאין מתירין לו אלא בפניו היינו לומר דאין מתירין לו אלא מדעתו כמו שפי' רא"ם דכיון שזה השביעו אין לו התרה אלא מדעתו ואף ע"פ שכתבתי דמההוא דמשה וצדקיהו דהוה נודר לחבירו ילפינן למודר הנאה מחבירו דאין מתירין לו אלא בפניו איכא למימר דשם בפניו בעלמא הוא דילפינן מיהו הא כדאיתא והא כדאיתא דאע"ג דנודר לחבירך אין מתירין אלא מדעתו במודר הנאה מחבירו אין טעם לומר דנצטרך שיהיה מדעתו מאחר שלא נדר על דעתו ומ"מ בידיעתו צריך מפני החשד והכי ילפינן כיון דבנודר לחבירו צריך דעתו במודר הנאה מחבירו צריך ידיעתו וכיון דבפניו מתפרש בדעתו ומתפרש בידיעתו נקט בתרוייהו לישנא דבפניו הא כדאיתיה והא כדאיתיה עכ"ל ב"י בביאור פשטי. הנה מל' מבואר דהרמב"ם ג"כ מצריך בנדר לחבירו דעת חבירו ורצונו אף שלא פי' כן כדבריו י"ל דל' הגמרא נקט כאשר מפורש לשון בפניו המוזכר בגמרא דר"ל רצונו כן מפורש ל' הרמב"ם כדרכו שתפס בלשונו לשון הגמרא וק"ל: