דרישה, יורה דעה סא:ד
דרישה · Drisha, Yoreh De'ah 61:4
Open in the reader →1ולא יהיה הכהן המזכה משרת בבית ישראל שרגיל ליתן לו המתנות י"מ דר"ל ליתן לאורחיו של הבע"ה ול"נ דא"כ עיקר חסר מן הספר וגם דוחק לפרש שלא יהא כהן משרתו של זה הישראל שירצה לזכות לו דא"כ מאי קאמר שרגיל ליתן לו המתנות בלא רגיל נמי (ובש"ע לא כתב שרגיל אלא ז"ל ושלא יהא כהן המזכה משרת בבית זה שמזכה לו המתנות שמא יזכה בע"כ. ונראה דר"ל דאפי' אם אין רגיל ליתן אפ"ה אפילו פעם אחת אין לכהן המשרת לזכות את רבו שמא יזכה בע"כ) ועוד דאם כן קשה שיש קיצור לשון במ"ש רבינו אח"כ ז"ל אבל אם אין הזוכה ת"ח או כהן המשרת בבית ישראל ומזכה לאורח ת"ח שדין זה באורח ה"ל להזכיר ג"כ ברישא ודין זיכוי לב"ה הו"ל להזכיר ג"כ בסיפא. שוב ראיתי במיימוני פ"ט דה' בכורים סימן כ"א שכתב ז"ל כהן שהיו לו חברים שנותנין לו המתנות אם רצה לזכות בהן לישראל חבירו ה"ז מזכה לו ואע"פ שלא באו לידו כו' עד והוא שיהיה ישראל הזוכה לו חבירו אבל אם היה הכהן שמשו של ישראל זה אינו מזכה לו עד שיבאו לידו שמא יזכה בע"כ עכ"ל. והנה פשוט שפי' וכוונת הרמב"ם הוא שר"ל והוא שיזכה הכהן לחבירו לאפוקי לאדונו ורבו וכמו שסיים וכתב ז"ל אבל אם היה הכהן שמשו של ישראל זה ר"ל של זה שמזכה לו המתנות אינו מזכה לו עד שיבאו לידו ולא הזכיר שם דין איסור זיכוי לתורח של ב"ה שרגיל לזכות לו והוא פלאי בעיני שהרי בגמרא פרק הזרוע והלחיים האי גופא דעובדא אזיכוי דאורח קאי. וגם קשה שהכ"מ כתב שם ז"ל. ומ"ש אבל אם היה הכהן שמשו שם גבי עובדא דרבא עכ"ל ושם עובדא דרבא הוה בזיכוי לאורח ואיך הראה מקום דין זיכוי לאורח לדין זיכוי לבעל הבית. ונלע"ד ליישב כל זה כשנקדים לפנינו תחילה לשון הגמרא. והוא כי שם בפ' הזרוע והלחיים ריש (חולין דף קל"ג) איתא א"ר יוסף האי כהנא דאית ליה צורבא מרבנן בשבבותיה ודחיקא ליה שעתא ליזכי ליה מתנותיה כו' עד אתא לקמיה דרב יוסף אמר כי אמרי אנא באחר שמעיה בע"כ מזכיה כו'. והנה ל' הגמרא משמע דר"ל דדוקא לאחר מותר לזכות אבל שמעיה שיזכה לרבו לא דע"כ מזכה ליה. ואף ע"ג דשם השיב רב יוסף כן דאסור למשרת כהן לזכות לאורחותיו ת"ח המתארחין אצל רבו. הרמב"ם מפרשו דמיניה נפקא דחד טעמא הוא דמדאסר לזכות לרבו דה"ה דאסור לזכות לאורחים של רבו. א"נ מה שמזכה לאורחים הוה כאלו זכה לרבו כי זה כבוד שלו וגס לא יאכלו משל ב"ה אם יאכלו מאילו המתנות מש"ה לא כתב הרמב"ם אלא האי דינא דאסור לכהן המשרת לזכות לרבו כלשון הגמרא. וגם משמע לי מל' הרמב"ם שכתב שלא יזכה בע"כ דר"ל האדון ורבו יזכה במתנות ויטלם לנפשו בלא רשותו ושאלתו ומש"ה לא אסר אלא עד שלא באו לידו דכהן המשרת אבל אם כבר באו לידו דכהן המשרת ס"ל דמותר לו לזכות לרבו דאף א"ת שלא לדעתו צריך לחזור וליתן לו מכל מקום כיון שכבר קיים מצות הפרשת מתנות כהונה ה"ל כאילו הכריחו למשרת ליתן לו מתנות אחרות ומש"ה נראה דלא אסרו אלא לזכות לרבו ממתנות שיתן לו רבו אבל ודאי מותר לזכות לרבו שיקבל מתנות מאחרים שרגילין ליתן לו דהא האחר על כל פנים יוצא ונתן המתנות לרבו בציווי וברשות הכהן. ולזה נ"ל שנתכוון ג"כ רבינו במ"ש ולא יהא הכהן המזכה משרת בבית ישראל שרגיל ליתן לו ר"ל שאסור לכהן המשרת לזכות לרבו המתנות שרגיל רבו ליתן לו. ומ"ש הרגיל אין להקשות אפי' לא רגיל נמי די"ל דאורחא דמילתא נקט דכיון שרגיל לזכות לו מ"ה שייך לומר שהכהן יאמר לרבו המתנות שדרכך ליתן לי זכה אתה בהן לע"ע משא"כ כשאינו רגיל לזכות למשרתו אינו מצוי שיתבע בפה לומר תן לי המתנות ואזכך בהן קודם הפרשתן. א"נ הגזירה דשמא יזכה בהן בע"כ אינו שייך כ"א ברגיל וק"ל. והא דלא נקט רבינו ברישא ג"כ שלא יזכה הכהן המשרת לאורחותיו של רבו משום דג"כ לשון הגמרא נקט כל' הרמב"ם הנ"ל ובסיפא נראה דט"ס הוא וכן צ"ל או כהן המשרת בבית ישראל ומזכה לרבו או לאורח ת"ח ודו"ק שוב מצאתי בטור י"ד ישן נושן של קלף הגירסא זו ודוקא שהזוכה ת"ח והשעה דחוקה לו אבל אם אין הזוכה ת"ח או שאין השעה דחוקה לו או כהן המשרת בבית ישראל או מזכה לאורח ת"ח כו' אסורים הרי לפנינו בהדיא שגרס בסיפא תרתי הן שמזכה לב"ה ישראל או לאורחיו שאסור וברישא לא גריס שום אחת מהנך תרתי בבא וא"ש טפי אף שמצאתי שהגיהו שם באותו נוסח של קלף כמו שנדפסו לפנינו ברישא ובסיפא לעד"נ אותו נוסח ישן מדויק טפי וק"ל: