דרישה, יורה דעה פא:א
דרישה · Drisha, Yoreh De'ah 81:1
Open in the reader →1ומי רגליה ל"ש מי רגלים של חמור ל"ש של שאר בהמה וחיה הטמאה אסורין בפ"ק דבכורות בעו מיניה מרב ששת מי רגלים של חמור מהו ותבעי ליה דסוסים וגמלים דסוסים וגמלים לא מיבעיא להו דלא עכירי ולא דמי לחלב מיא עול מיא נפק כי קא מבעיא להו דחמור דעכירי ודמי לחלב מאי מגופיה קא ממצצי ואסירי או דלמא מיא עול מיא נפיק והאי דעכירי הבליה דבשרא הוא א"ל רב ששת תניתוה היוצא מן הטמא טמא מטמא לא קאמר אלא מן טמא והכא נמי מינא דטמא נינהו ופירש"י מטמא הוה משמע מגופה דטמא מן טמא משמע מינו והני מינא של טמא הן דדמי לחלב וא"ד דסוסים ודגמלים לא קא מיבעיא להו דלא שתי להו אינשי כי קא מיבעיא להו דחמור דשתו להו אינשי דמעלו לירקונא אמר להו רב ששת תניתוה היוצא מן הטמא טמא והני נמי מטמא אתו ופי' רש"י והני נמי מטמא אתי שבתוך הטמא היו ואע"ג דלא מגופיה מימצץ אסור וכתב ע"ז ב"י ז"ל ומשמע דללישנא בתרא בכל מי רגלים דטמא קא מבעיא ליה אלא דנקט מי רגלי חמור משום דאורחא דאינשי למשתי וכיון דפשט ליה לאיסורא שמעינן דכל מי רגלי טמאה אסורין ולפי מ"ש הב"י דגם בכל מי רגלים קמבעיא ליה צ"ל דמ"ש בגמרא דסוסים ודגמלים לא קא מבעיא לי ה"ק אי לא מי רגלים דחמור דשתו ליה לא עלתה על דעתי לאיבעיא על שאר מי רגלים דמהיכי תיתי לומר שיאסרו משום ספק שמא שותין אותן לשום צורך אבל השתא דמצינו דשותין מי רגלים דחמור קמבעיא עלייהו וגם על שאר מי רגלים דלמא ג"כ יש צורך בהן ואסורין. אבל יותר היה נראה לומר דהאבעיא לא עלתה על דעתו ששאר מי רגלים יאסרו וכפשטא דגמרא הנ"ל רק מדברי רב ששת דכתב על מי רגלים דחמור דנמי מטמא הוא ופרש"י דר"ל כיון דבתוך טמא היו ואע"ג דלא מגופו מימצא אסירי ואם כן ה"ה שאר מי רגלים דינם הכי וק"ל. עוד כתב ב"י ז"ל ונראה מדברי הרא"ש שם דהלכתא כלישנא בתרא להחמיר בשל תורה אבל הרמב"ם כתב בפ"ד מהמ"א עור הבא כנגד פניו של חמור מותר באכילה מפני שהוא כמו הפרש והמי רגלים שהן מותרין נראה שהוא פוסק דאפי' מי רגלים דחמור מותרין וזה תימא דאפילו את"ל דסבר דלית הלכתא כלישנא בתרא דמחמיר היינו להתיר מי רגלים דסוסים וגמלים אבל מי רגלים דחמור דללישנא קמא נמי. אסירי איך יתכן להתירם והרב המגיד נדחק בפ"ג כדי לתרץ זה עכ"ל ב"י. ולע"ד היה נראה לומר דהרמב"ם היה גורס בלישנא קמא מין טמא לא נאמר אלא מן טמא והני לא מטמא נינהו וה"פ מין טמא משמע דאע"ג דאינו מטמא עצמו אלא כל שהוא ממינו ומעינו ואפי' כל דהו אבל השתא דלא קאמר מין טמא אלא מן טמא והו"ל כאילו כתב מטמא דהיינו מטמא עצמו וזהו לאו מטמא עצמו הוא ומש"ה אפי' דשל חמור שרי וק"ל ואפשר דבלישנא בתרא ג"כ ה"ג לה וכדרך ב' לשונות האמורים בגמרא דאין מדרכן לשנות בגוף הדין ודו"ק: