מורה נבוכים, חלק א' יא

1׳ישיבה׳. תחלת הנחת זה השם בלשוננו – לישיבת האדם על המקום: ״ועלי הכהן יושב על הכסא״ ומאשר היה האדם היושב נח – עומד על השלם שבעניני עמידתו ומנוחתו, הושאלה זאת המלה לכל ענין עומד נח שלא ישתנה – אמר ביעוד ירושלים בעמידה ובקימות והיא במעלה העליונה: ״וראמה וישבה תחתיה״ ואמר: ״מושיבי עקרת הבית״ – ענינו: מעמידה ומקימה.

2ומזה הענין האחרון נאמר עליו ית׳: ״אתה יי לעולם תשב״, ״היושבי בשמים״, ״יושב בשמים״ – הנצחי העומד אשר לא ישתנה בפנים מאפני השנוי, לא שנוי עצם, ואין לו שום ענין זולת עצמו שישתנה בו, ולא ישתנה יחסו לזולתו, כי אין יחס בינו ובין זולתו שישתנה ביחס ההוא (כמו שיתבאר). ובזה ישלם היותו בלתי משתנה כלל, ולא בשום פנים, כמו שבאר ואמר: ״כי אני יי לא שניתי״ – אין בי שנוי כל עיקר. ועל זה הענין יכונה ב׳ישיבה׳. באשר נזכרה לו ית׳.

3ואמנם תיוחס אל השמים ברוב המקומות, להיות השמים – הם אשר אין שינוי בהם ולא התחלפות – רצוני לומר: שלא ישתנו אישיהם כאשר ישתנו אישי הווי הארץ ונפסדיה.

4וכן כשיוחס האלוה ית׳ היחס ההוא הנאמר בשתוף למיני הנמצאות ההוות הנפסדות יאמר עליו גם כן ׳יושב׳; כי המינים ההם תדירים מסודרים עומד המציאה כמציאת אישי השמים; – אמר ״היושב על חוג הארץ״ – המתמיד הקים על סבוב הארץ – רצונו לומר: חלילותה – רומז לענינים ההווים בה חללה.

5ואמר: ״יי למבול ישב״ – רצונו לומר: שעם השתנות עניני הארץ והפסדם לא יהיה אצלו ית׳ שינוי יחס. אבל היחס ההוא שיש לו אל כל אחד מן הענינים ההם – והם הווים או נפסדים – יחס אחד קיים עומד, כי היחס ההוא למיני הנמצאות, לא לאישיהם. והתבונן כי כל ׳לשון ישיבה׳ שתמצאה לאלוה ית׳ – תמצאה בזה הענין.