מורה נבוכים, חלק א' לג

1דע – כי ההתחלה בזאת החכמה מזקת מאד – רצוני לומר: החכמה האלהית;– וכן באור עניני משלי הנבואה וההערה על ההשאלות הנעשות בספור אשר ספרי הנביאים מלאים מהם. אבל צריך לחנוך הקטנים ולישב קצרי התבונה כפי שיעור השגתם; ומי שיראה שלם בשכל, מזומן לזאת המדרגה העליונה – רצוני לומר: מדרגת העיון המופתי, וההוראות השכליות האמתיות – יעלוהו מעט מעט עד שיגיע אל שלמותו, אם ממעורר שיעירהו, או מעצמו.

2אמנם כשיתחיל בזאת החכמה האלהית לא יתחדש לו בלבול לבד באמונות אבל בטול גמור. ואין המשל בו אצלי, אלא כמי שיזון הנער היונק בלחם החטה והבשר ושתית היין שהוא ימיתהו בלא ספק; לא שאלו המזונות רעים בלתי טבעיים לאדם, אבל לחולשת לוקחם לעכלם עד שיגיע לקבל התועלת בהם. כן אלו הדעות האמתיות לא העלימום ודברו בהם בחידות, ולא עשה כל אדם חכם תחבולה ללמדם בבלתי באור בכל צד מן התחבולות, מפני היות בהם דבר רע נסתר, או מפני היותם סותרים ליסודות התורה, כמו שיחשבו הפתאים אשר חשבו שהשיגו למדרגת העיון; אבל העלימום לקצור השכל בתחלה לקבלם, וגילו בהם מעט שילמדם השלם. ולזה נקראו ׳סודות׳ ו׳סתרי תורה׳ כמו שנבאר.

3וזאת היא הסיבה ב׳דברה התורה כלשון בני אדם׳ כמו שבארנו – להיותה מוכנת להתחיל בה וללמוד אותה הנערים והנשים וכל העם, ואין ביכלתם להבין הדברים כפי אמיתתם; ולזה הספיקה עמהם הקבלה בכל ענין שהאמנתו נבחרת, ובכל ציור – מה שיישיר השכל אל מציאותו לא אל אמתת מהותו. וכשיהיה האיש שלם ו׳נמסרו לו סתרי תורה׳ אם מזולתו או מעצמו כשיעוררוהו קצתם אל קצתם יגיע למדרגה שיאמין בדעות האמיתיות ההם בדרכי ההאמנה האמיתית אם במופת – במה שאפשר בו מופת או בטענות החזקות – במה שאפשר בו זה; וכן יציר הענינים ההם אשר היו לו דמיונות ומשלים באמיתותיהם ויבין מהותם.

4וכבר נזכר פעמים רבות במאמרנו אמרם ״ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו״ ואז ״מוסרין לו ראשי פרקים״. ובעבור זה אין צריך להתחיל עם אדם בזה הענין אלא כשיעור שכלו ובשני התנאים האלה האחד מהם – היותו ׳חכם׳ – כלומר: שעלו בידו החכמות שילקחו מהם הקדמות העיון; והשני – שיהיה מבין משכיל זך הטבע ירגיש בענין במעט רמז – והוא ענין אמרם ׳מבין מדעתו׳.

5והנה אבאר לך הסיבות במנוע למוד ההמון בדרכי העיון האמתיים והתחל עמהם בציור מהות הענינים כפי מה שהם והיות זה ענין ראוי – הכרחי שלא יהיה אלא כן – בפרק שאחר זה. ואומר.