מורה נבוכים, חלק ב', הקדמה

1בשם יי אל עולם!

2ההקדמות שצריך אליהם בקיום מציאות האלוה ית׳ ובמופתים על היותו לא גוף ולא כח בגוף ושהוא (ית׳ שמו!) אחד – חמש ועשרים הקדמות, כולם בא עליהם המופת אין ספק בדבר מהם, כבר עשה אריסטו ומי שאחריו מן המשאיים מופת על כל אחת מהם; והקדמה אחת נודה להם בה, כי בזה יתבארו מבוקשינו במופת כמו שאבאר – וההקדמה ההיא היא קדמות העולם.

3ההקדמה הראשונה שמציאות בעל שיעור אחד אין תכלית לו – שקר.

4השנית שמציאות בעלי שיעור אין תכלית למספרם שקר; והוא שיהיו נמצאים יחד.

5השלשית שמציאות עילות ועלולים אין תכלית למספרם – שקר ואף על פי שלא יהיו בעלי שיעור; והמשל בו: שיהיה השכל הזה, על דרך משל, סבתו – שכל שני וסיבת השני – שלישי וסיבת השלישי – רביעי כן אל לא תכלית – זה גם כן שקר מבואר.

6הרביעית היא שהשינוי ימצא בארבע מאמרות –

7במאמר העצם וזה השינוי ההוה בעצם הוא ההויה וההפסד;

8וימצא במאמר הכמה והוא הצמיחה וההיתוך;

9וימצא במאמר האיכות והוא ההשתנות;

10וימצא במאמר האנה והוא תנועת ההעתקה ועל זה השינוי באנה תאמר התנועה בפרט.

11החמישית היא שכל תנועה – שינוי ויציאה מן הכח אל הפועל.

12השישית כי התנועות – מהם בעצם ומהם במקרה ומהם בהכרח ומהם בחלק והוא מין ממה שבמקרה; אמנם אשר בעצם – כהעתק הגשם ממקום למקום; ואשר במקרה – כמו שיאמר בשחרות אשר בזה הגשם שנעתק ממקום למקום; ואשר בהכרח – כתנועת האבן אל מעלה במכריח יכריחנה על זה; ואשר בחלק – כתנועת המסמר בספינה כי כשתתנועע הספינה נאמר שכבר התנועע המסמר גם כן – וכן כל מחובר שיתנועע בכללו יאמר שחלקו כבר התנועע.

13השביעית היא שכל משתנה מתחלק – ולזה כל מתנועע מתחלק, והוא גשם בהכרח, וכל מה שלא יתחלק לא יתנועע, ולזה לא יהיה גשם כלל.

14השמינית כי כל מה שיתנועע במקרה – ינוח בהכרח, מפני שאין תנועתו בעצמו, ולזה אי אפשר שיתנועע התנועה ההיא המקרית תמיד.

15התשיעית כי כל גשם שיניע גשם – אמנם יניעהו כשיתנועע גם הוא בעת הנעתו.

16העשירית כי כל מה שיאמר שהוא בגשם – יתחלק אל שני חלקים, אם שתהיה עמידתו בגשם כמקרים, או שתהיה עמידת הגשם בו כצורה הטבעית – ושניהם כח בגשם.

17האחת עשרה כי קצת הדברים אשר עמידתם בגוף, יחלקו בהחלק הגוף ויהיו נחלקים במקרה – כמראים ושאר הכוחות המתפשטות בכל הגוף; וכן קצת המעמידים לגוף לא יחלקו בשום פנים, כנפש וכשכל.

18השתים עשרה כי כל כח שימצא מתפשט בגוף הוא בעל תכלית, להיות הגשם בעל תכלית.

19השלש עשרה שאי אפשר שיהיה דבר ממיני השינוי מדובק, כי אם תנועת ההעתקה בלבד והסיבובוית ממנה.

20הארבע עשרה כי תנועת ההעתקה היא הקודמת שבתנועות והראשונה שבהם בטבע – כי ההויה וההפסד יקדם להם השתנות, וההשתנות תקדם לו קריבת המשנה אל המשתנה, ואין צמיחה ואין חסרון מבלתי שיקדם להם ההויה וההפסד.

21החמש עשרה כי הזמן – מקרה נמשך אחר התנועה ודבק עמה ולא ימצא אחד משניהם מבלתי האחר, לא תמצא תנועה כי אם בזמן, ולא יושכל זמן אלא עם התנועה וכל מה שלא תמצא לו תנועה אינו נופל תחת הזמן.

22השש עשרה כי כל מה שאינו גוף לא יושכל בו מנין אלא אם כן, יהיה כח בגוף, וימנו אישי הכוחות ההם בהמנות החמרים שלהם או נושאיהם; ובעבור זה הענינים הנבדלים אשר אינם גוף ולא כח בגוף לא יושכל בהם מנין כלל אלא בהיותם עילות ועלולים.

23השבע עשרה כי כל מתנועע יש לו מניע בהכרח – אם חוץ ממנו כאבן שתניעה היד, או יהיה מניעו בו כגוף בעל החיים שהוא מחובר ממניע וממתנועע, ולזה כשימות ויעדר ממנו המניע – והוא הנפש – ישאר המתנועע – והוא הגוף – לשעתו כמה שהיה אלא שלא יתנועע התנועה ההיא; ולהיות המניע הנמצא במתנועע נסתר בלתי נראה לחוש, חשבו בבעל החיים שהוא מתנועע מבלתי מניע; וכל מתנועע שיהיה מניעו בו הוא הנקרא המתנועע מעצמו – ענינו: שהכח המניע למה שיתנועע ממנו בעצם נמצא בכללו.

24השמונה עשרה כי כל מה שיצא מן הכח אל הפועל – מוציאו זולתו והוא חוץ ממנו בהכרח – שאילו היה המוציא בו ולא יהיה שם מונע לא היה נמצא בכח בעת מן העתים, אבל יהיה בפועל תמיד; ואם היה מוציאו בו והיה לו מונע והוסר, אין ספק שמסיר המונע הוא אשר הוציא הכח הוא אל הפועל. והבן זה!

25התשע עשרה כי כל מה שלמציאותו סבה הוא אפשר המציאות בבחינת עצמו שאם ימצאו סבותיו – ימצא, ואם לא ימצאו או יעדרו או ישתנה ערכם המחיב למציאותו – לא ימצא.

26העשרים שכל מחויב המציאות בבחינת עצמו אין סיבה למציאותו כלל ולא בשום ענין.

27האחת ועשרים כי כל מורכב משני ענינים – אמנם ההרכבה ההיא היא סיבת מציאותו כפי מה שהוא בהכרח; אם כן, אינו מחויב המציאות בעצמו, כי מציאותו – במציאות שני חלקיו ובהרכבתם.

28השתים ועשרים כי כל גשם הוא מורכב משני ענינים בהכרח, וישיגוהו מקרים בהכרח; אמנם שני הענינים המעמידים אותו החומר שלו וצורתו; ואמנם, המקרים המשיגים אותו: הכמות, והתכונה, וההנחה.

29השלוש ועשרים כי כל מה שהוא בכח ויש בעצמו אפשרות אחת – יתכן בעת אחת שלא ימצא בפועל.

30הארבע ועשרים כי כל מה שהוא בכח דבר אחד הוא בעל חומר בהכרח, כי האפשרות הוא בחומר לעולם.

31וחמש ועשרים שהתחלות העצם המורכב האישי – החומר והצורה, ואי אפשר מבלתי פועל, רצוני לומר: מניע הניע הנושא עד שהכינו לקבל הצורה והוא המניע הקרוב המכין חומר איש אחד.

32ויתחיב מכאן העיון בתנועה ובמניע ובמתנועע; וכבר התבאר בכל זה מה שראוי לבארו. ותורף דברי אריסטו החומר לא יניע עצמו. וזאת היא ההקדמה הגדולה המביאה לחקור על מציאות המניע הראשון.

33ואלו החמש ועשרים הקדמות אשר הקדמתים לך – מהם מה שהוא מבואר במעט התבוננות והקדמות מופתיות ומושכלות ראשונות או קרוב מהם במה שבארנוהו מסידורם; ומהם מה שיצטרך למופתים והקדמות רבות, אלא שכבר התבארו כולם במופת אין ספק בו, קצתם בספר השמע ופרושיו, וקצתם בספר מה שאחר הטבע ופרושו. וכבר הודעתיך שאין כונת המאמר הזה להעתיק ספרי הפילוסופים בו ולבאר הרחוקות שבהקדמות אבל לזכור ההקדמות הקרובות הצריך אליהם לפי עניננו.

34ואחבר אל מה שקדם מן ההקדמות הקדמה אחת תחיב הקדמות ויחשוב אריסטו שהיא אמיתית ויותר ראויה מכל מה שיאמן וניתנה לו על דרך ההנחה עד שיתבאר מה שכוננו לבארו. וההקדמה ההיא היא.

35השש ועשרים והיא אמרו שהזמן והתנועה נצחיים תמידיים נמצאים בפועל;

36ולזה יתחיב אצלו בהכרח לפי זאת ההקדמה שיש גשם מתנועע תנועה נצחית נמצאת בפועל, והוא הגשם החמישי; ולזה יאמר שהשמים לא הוים ולא נפסדים – כי התנועה אצלו לא הוה ולא נפסדת; שהוא יאמר שכל תנועה תקדם לה תנועה בהכרח, אם ממינה או מזולת מינה, ושמה שיחשב בבעל החיים שלא תקדם לתנועתו המקומית תנועה אחרת כלל – אינו אמיתי. כי הסיבה בתנועתו אחר המנוחה תגיע אל ענינים מביאים לתנועה ההיא המקומית, והם – אם שינוי מזג יחיב תאוה לבקש הנאות או לברוח ממה שהוא כנגדו, או דמיון, או עצה תתחדש לו, ויניעהו אחד מאלו השלושה וכל אחד מהם יחיבהו תנועות אחרות. וכן יאמר כי כל מה שיתחדש יהיה אפשרות חידושו קודם על חידושו בזמן ויחיב מזה דברים לאמת הקדמתו. ולפי זאת ההקדמה יהיה המתנועע בעל התכלית מתנועע על אורך בעל תכלית פעמים אין תכלית להם בחזור על האורך ההוא חלילה – וזה אי אפשר כי אם בתנועה הסיבובית כמו שיתבאר במופת בהקדמה השלש עשרה מאלו ההקדמות ועל פיה יתחיב מציאות מה שאין תכלית לו על צד בוא זה אחר סור זה לא שימצא זה יחד.

37וזאת ההקדמה היא אשר יחשוב אריסטו להעמידה תמיד. ויראה לי שהוא לא יגזור שראיותיו עליה – מופת אבל הם הראויות והנכונות אצלו. ויאמרו הנמשכים אחריו ומפרשי ספריו שהיא מחויבת לא אפשרית ושכבר התבארה כולה במופת. ויחשוב כל מדבר מן המדברים לקיים שהיא נמנעת, ויאמרו שלא יצויר איך יתחדשו מתחדשים אין תכלית להם בבוא זה אחר סור זה; וכח דבריהם – שהיא אצלם מושכל ראשון. ואשר יראה לי אני שזאת ההקדמה אפשרית לא מחויבת כמו שיאמרו המפרשים לדברי אריסטו ולא נמנעת כמו שיאמרו המדברים. ואין הכוונה עתה לבאר ראיות אריסטו ולא הראותנו הספק עליו ולא לבאר דעתי בחידוש העולם; אבל הכונה במקום הזה – לזכור ההקדמות אשר נצטרך אליהם במבוקשינו השלשה. ואחר הקדים אלו ההקדמות ונתינתם – אתחיל לבאר מה שיתחיב מזה.