מורה נבוכים, חלק ב' טז

1זה הפרק אבאר לך בו מה שאאמינהו בזאת השאלה, ואחר זה אביא ראיה על מה שאשתדל בו. ואומר: כי כל מה שיאמרהו מי שיחשוב שהביא מופת על חידוש העולם מן המדברים, איני רוצה הראיות ההם, ולא אטעה עצמי בשאקרא דרכי ההטעות מופתים; והיות האדם אומר שעשה מופת על שאלה אחת בהטעאות אינו מחזק אצלי האמנת המבוקש ההוא, אבל מחלישה ומדריך לטעון עליה – כי כשיתבאר הפסד הראיות ההם תחלש הנפש להאמין באשר נעשתה עליו הראיה; והיות הענין אשר אין מופת עליו נשאר עם היותו מבוקש לבד, או שיקובל בו אחד משני קצות הסותר – יותר ראוי. וכבר זכרתי לך דרכי המדברים בקיום חידוש העולם והעירותיך על מקום הטענה עליהם. וכן כל מה שזכרו אריסטו והנמשכים אחריו מן הראיות על קדמות העולם אינו אצלי מופת חותך, אבל טענות ישיגום הספקות העצומות כמו שתשמעהו.

2ואשר אשתדל בו אני – שאבאר כי היות העולם מחודש על דעת תורתנו שכבר ביארתיו אינו נמנע, ושהראיות ההם כולם הפילוסופיות אשר יראה מהם שאין הענין כמו שזכרנו, ימצא לטענות ההם כולם פנים יבטלום, ויבטל עשות הראיה בהם עלינו. וכאשר התבאר לי זה והיתה זאת השאלה – רצוני לומר: קדמות העולם או חידושו – אפשרית, היתה אצלי מקובלת מצד הנבואה, אשר תבאר ענינים אין בכח העיון להגיע אליהם – כמו שאבאר שהנבואה לא תבטל ואפילו על דעת מי שיאמין הקדמות.

3ואחר שאבאר אפשרות מאמרנו, אתחיל בהכריעו על זולתו בראיה עיונית גם כן – רצוני לומר: בהכריע המאמר בחידוש על המאמר בקדמות – ואבאר שכמו שתתחיב לנו קצת הרחקה באמונת החידוש, כן תתחיב הרחקה יותר גדולה ממנה באמונת הקדמות.

4והנני אתחיל עתה בהמציא הדרך אשר תבטל ראיות כל מי שיעשה ראיה על קדמות העולם.