המידות לחקר ההלכה, חלק א, ג; שתי סבות כב

1קדושין הוא מנתינה ואמירה , וגם בכאן הספק אם שניהם המה ממעשה הקדושין וגם הנתינה וגם האמירה נחשבות לסבות הגורמות, או דעצם מעשה הקדושין הוא הנתינה לבדה, והאמירה באה רק בתור גלוי דעת על מה באה הנתינה.

2ואע"פ שקי"ל ב"שנתן לה גיטה וקדושיה ולא פירש, דדיו כשעסוקין באותו ענין", אבל גם בזה גופא יש לחקור, אם עסוקין באותו ענין זה גופא נחשבת לאמירה או מצד דלא בענין רק גלוי דעת.

3והנ"מ הוא, כשהעסק באותו ענין יבוא לא מצדו אלא מצדה , ומובן מאליו שזה תליו בחקירה הנ"ל.

4ואנו מוצאים בזה מחלוקת הראשונים בין רש"י והרמב"ם ובין הרי"ף, בקדושין (ז' ע"א): "אמר רבא תן מנה לפלוני ואקדש אני לך, מקודשת מדין ערב", ודעת רש"י והרמב"ם היא דבעת הנתינה אמר לה התקדשי לי בזה דבלא"ה הוי כנתן הוא ואמרה היא, ודעת הרי"ף היא דמיירי גם בלא אמר כלום, והראי', שהעתיק את דברי הגמ' בסתם, והסביר הר"ן בטעמו של הרי"ף, דכיון דאמרה היא קודם הנתינה הוי כמדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה , ולא מבעי לן בנתן הוא ואמרה היא, רק משום דהאמירה היתה לאחר הנתינה.

5ויוצא לנו מזה עוד ציור חדש בשתי סבות מלבד כל הציורים הקודמים, כלומר, שיצויר הדבר בשתי סבות, שאחת משתיהן היא רק גלוי דעת על הסבה העיקרית , שציור שכזה לא היה לנו בכל הציורים הקודמים.