המידות לחקר ההלכה, חלק א, ט; במקום העצם יד

1ובשער המשפט סי' צ"ד (ס"ק ב') מסתפק להיפך, אם יש עד המסייע על הגלגול שבועה ולא על העיקר, אם גם בזה נימא עד המסייע פוטר.

2ושורש הספק לפי דברינו יהיה בזה, דאם נימא דעד המסייע הוא במקום שבועה הרי בודאי שאין בזה שום ספק כלל, דאם עד המסייע הוא במקום שבועה העיקרית, על אחת כמה וכמה שיכול להיות גם במקום השבועה הגלגולית, אבל אם נימא דהוא רק מבטל את הסבה החיובית, יש מקום לומר , דכאן לא שייך זה, דמהי הסבה החיובית בגלגול שבועה זהו מה שנשבע בפועל על הטענה הראשונה, וס"ס הלא אי אפשר להכחיש את המציאות שכן נשבע על הטענה הראשונה.

3ונמצא לפ"ז, דבשני הספקות הללו יש בזה משום תרתי דסתרי , דאם נתפוס דכשיש עד אחד על עיקר השבועה אז הוא פטור גם מגלגול, ותפסינן שהעד רק מבטל או דוחה את הסבה החיובית, ממילא להיפך כשיש עד על טענת הגלגול ולא על העיקר דאינו פוטרו משבועה, ואם נימא בספק הראשון דלא פוטר, אז ממילא בספק השני כן פוטר 807 ועיין תומים סי' פז סק"ז, קצוה"ח שם סק"י, שו"ת אבן שוהם [פרלמוטר] חו"מ סי' עז. .

4אמרנו דיש מקום לומר , מפני שעכ"פ אין זה מוכרח עדיין, כלומר, דזה ודאי דאם העד הוא במקום השבועה שבודאי גם בנ"ד כשיש עד רק על הגלגול שג"כ פוטר, אבל גם אם נימא דיש בזה רק משום הסרת הסבה החיובית, עדיין אין הכרח, דבכה"ג לא פוטר, משום דעדיין יש לומר, דלא עצם חיוב השבועה בפועל של הטענה העיקרית היא הסבה הישרה להשבועה הגלגולית, אלא זהו רק סבה לסבה , כלומר, דע"י חיוב השבועה העיקרית יש סבה לבלי להאמינו גם על טענתו השניה, ואם אין ביכלתו של העד לבטל את הסבה הראשונה כנ"ל, אבל עכ"פ מבטל הוא את הסבה השניה, ואמנם באופן שכזה הלא צריכים אנו לומר ג"כ ככל עד נגד עד , כשהעד הראשון חייב אותו שבועה והעד השני פוטרו, דא"א לומר, שהעד השני מבטל או דוחה לגמרי את העד הראשון, דמאי חזית, וגם הלא "כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים", והעד הראשון כבר נעשה כשנים, אלא דהוא מסלק רק את המסובב שבא ע"י העד, זהו החיוב שבועה, וגם בזה אם גם נתפוס דהשבועה העיקרית היא מעין סבה של עד אחד, אבל עכ"פ את המסובב מזה, או את הסבה השניה שזהו שע"י כך הוא צריך לחזק את טענתו השניה דוקא ע"י שבועה, את זה אפשר שפיר להעד המסייע לסלק.