המידות לחקר ההלכה, חלק א, ט; במקום העצם כט

1וכדי להשוות את הסתירות הללו נחקור מקודם, מה תהיה סבת החיוב כשמזיק דבר הגורם לממון, אם עצם הדבר שנעשה בו ההיזק, והחידוש הוא בזה, דאע"פ דעצם הדבר לאו שלו הוא, בכ"ז נחשב כאילו הוא שלו מטעם גורם לממון, או שסבת החיוב הוא הממון שיופסד הניזק עי"ז, והחידוש הוא, דאע"פ שבממון זה לא עשה המזיק פעולת היזק, אבל מכיון שעשה את מעשה ההיזק בהדבר הגורם אותו לכך, נחשב כאילו עשה את מעשה ההיזק בהממון הזה גופא 833 בחזון יחזקאל בבא קמא פרק ד ה"ב כתב בשם הגר"ח מבריסק שיש לחלק בין אופנים בהם צריך את גוף הממון עצמו וכגון בנודר שצריך הוא את גוף הבהמה להקרבה ובזה אין חילוק בין איתיה בעיניה לליתא בעיניה, שגם באיתיה בעיניה הוא גורם לממון, משא"כ בחמץ בפסח שהוא חיוב אחריות וכל זמן שלא נאבד החפץ לא חל החיוב הזה נמצא שאכתי לא היה כאן גורם לממון ובזה יש לחלק בין איתיה בעיניה לליתא בעיניה, וכעין זה הוא באחיעזר ח"ג סי' סב. ויעויין בקובץ שיעורים לפסחים אות יח, הובאו דבריו להלן. ובחידושי ר' שמואל פסחים אות קט הקשה ממה שכתב רש"י שם בד"ה הואיל וזה לשונו, וכי אמרה ר' שמעון לההוא היכא דאינו בעין כגון גבי גונב קדשים שהיו הבעלים חייבים באחריותן. .

2והחקירה הזו היא ג"כ חקירה הנכנסת למדת "בעצם או במקום", כי הספק הוא אם החידוש בא בעצם הדבר, או שכל החידוש הוא במקום הדבר, שזהו הממון הבא במקום הדבר 834 ראה מה שכתב הגאון המחבר בחקירה זו להלן מדה י אות מח ובמה שצויין שם. .

3ואמנם הדבר מבואר בב"ק (צ"ח ע"ב) "א"ר, השורף שטרו של חברו פטור, דא"ל ניירא בעלמא קלאי מינך - וכו' - אר"ד ב"ח, הא דרבה מחלוקת ר"ש ורבנן, לר"ש דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי מחייב, לרבנן דאמרי דבר הגורם לממון לאו כממון דמי לא מחייב, "מתקיף לה ר"ה בדר"י, אימור דשמעת ליה לר"ש דבר הגורם לממון כממון דמי, בדבר שעיקרו ממון, כדרבה, דאמר רבה גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו במועד - וכו' - מחלוקת ר"ש ורבנן - וכו' - בדבר שאין עיקרו ממון מי אמרינן?"

4ונראה, דבזה היא השקלא וטריא, דמקודם סבר כהצד השני ובכן אין שום הבדל בין דבר שעיקרו ממון ובין דבר שאין עיקרו ממון, דס"ס יש בזה גורם לממון, אבל לבסוף מסיק כהצד הראשון, שעיקר ההדגשה הוא בהדבר . כלומר, שהחיוב היא בעד הדבר שעשה בו מעשה ההיזק, ושטר שאין גופו ממון זה לא נכנס כלל בסוג דבר .