המידות לחקר ההלכה, חלק א, י; אמצעי ותכלית ל

1והנה מקשים על הרמב"ם שפוסק בפרק א' מהלכות חגיגה (הלכה א') שאין מלקות על הלאו של "לא יראו פני ריקם", ולדבריו שאנו מביטים ג"כ על האמצעי ואם בהאמצעי יש מעשה אז הוא לוקה, אע"פ שבתכלית העברה אין מעשה, וכאן הלא סוף סוף יש הביאה לעזרה שהוא מעשה?

2אכן לפי מה שכבר הביאנו בהמדה "שתי סבות" בההבדל שיש בין עברת מחשבת פיגול שזה נחשב ללאו שאין בו מעשה כמבואר בזבחים (כ"ט ע"ב), ובין עברת של שחיטת פסח על החמץ שלוקים על זה כמבואר בפסחים (ס"ג ע"א), מפני שבפיגול עצם העברה הוא בהמחשבה והעבודה משמשת כאן רק בתור בשעת , שבשעת העבודה אסור לך לחשוב, ולהיפך בשחיטת הפסח על החמץ העברה היא בהשחיטה והחזקת החמץ משמשת רק בתור בשעת , שבשעה שיש לו חמץ אסור לו לשחוט.

3ואת זה אנו רואים גם מלשון התורה, כאן כתיב " לא יחשב ", כלומר, שעצם העברה הוא במחשבה, ושם כתיב " לא תשחט על חמץ דם זבחי".

4ואנו רואים מזה שיש הבדל בין אמצעי לתכלית ובין בשעת , כלומר, שבמקום שהמעשה משמש בתור אמצעי להעברה שפיר לוקה, אבל במקום שהמעשה משמש רק בתור בשעת ועצם המעשה הוא להיפך מצוה, כמו העבודה בקדשים, והעברה באה דוקא ע"י דבר שאין בו מעשה, שם כו"ע מודים שאין בזה מלקות.

5וככה הוא הדבר ג"כ בביאה לעזרה ריקם, שאין הביאה אמצעי לעברה, ולהיפך יש בזה גם משום מצוה, אלא שהיא משמשת רק בתור בשעת , שבשעת הביאה הוא מוכרח להביא קרבן, ואם לאו הוא עובר על לא יראה, שם לכו"ע אין בזה מלקות 915 עיין שם מדה ג אות טז ובמה שצויין שם. .