המידות לחקר ההלכה, חלק א, י; אמצעי ותכלית לד

1ואמנם גם בבבלי וגם בירושלמי משמע שזהו בכלל של בדיבורא קעביד מעשה, ואע"פ שאין לוקין על לאו זה, זהו מטעם אחר, כי בירושלמי שם אומר הטעם בזה "מה מקיים ר' יוחנן מלאתך ומדעך לא תאחר? פתר ליה בביעור", ובבבלי בתמורה (ד' ע"ב) הוא אומר "ומאי שנא מימר דלקי משום דבדיבורא עשה מעשה, מקדים תרומה לבכורים נמי לילקי משום דבדיבורא עשה מעשה? א"ר אבין שאני התם דלאו שניתק לעשה הוא".

2ואמנם לכאורה לפי הנ"ל יש סתירה בירושלמי הנ"ל מיניה וביה, דהרי כשהפריש שניהם בבת אחת יש מחלוקת אי עובר או אינו עובר, וש"מ כנ"ל דיש ספק אם העברה הוא על החיוב , על הפרשת המאוחר, או על השלילה , על אי הפרשת המקודם, ולהצד השני הלא לא נכנס זה כלל בהסוג של בדיבורו קעביד מעשה?

3אכן מזה אולי תהיה ראיה לשיטת הרמב"ם הנ"ל, דאף אם עצם הלאו אין בו מעשה אך האמצעי שע"י בא לעברת הלאו יש בו מעשה, כמו למשל שקנה חמץ בפסח, הוא לוקה כמו על לאו שיש בו מעשה, וכיון מה שבדיבורו קעביד מעשה נחשב למעשה, הנה אע"פ שאנו תופסים במקדים תרומה לבכורים שהעברה הוא בשלילה, מה שלא הפריש את הבכורים תחילה, אבל ס"ס הוא בא לעברה זו רק ע"י המעשה של הפרשת תרומה, שזה נחשב למעשה מצד ד"בדיבורו קעביד מעשה" היה מן הראוי ללקות על זה ובשביל כך אנו צריכים לבקש טעמים אחרים במה שאינו לוקה על זה.