המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יג; שלילה והעדר לז

1ובזה ג"כ נמצא דרך בהבנת שיטת הרמב"ם 917 הל' שחיטה פ"ג ה"ו. שפסק שניקב הושט הויא נבלה, ועי' בש"ך (יו"ד ס' ל"ג) שמתמה שהרמב"ם סותר את עצמו, כי בהל' אה"ט פרק ב' (הל' א') פסק ש"בהמה טמאה שנשחטה אינה מטמאה משום נבלות עד שתמות או עד שיתיז ראשה"? וכתב לחלק בין איסור נבילות ובין טומאת נבלות, אולם לא הטעים איזה טעם יש בדבר לחלק בין הדברים הללו?

2ולדברינו יש בהחילוק הזה טעם מספיק, דאיסור אכילה שבנבילה בא כאמור מצד חסרון שחיטה המתרת, ובכן גם נקובת הושט נכללת בזה שכבר לא תצויר בזה שחיטה מתרת 918 ואכתי צ"ע דהא הבהמה חיה, ואף דנימא דלא יצאה מאיסור אבר מן החי (והוי כמפרכסת לבן נח) אך עכ"פ מדוע הויא נבלה אם לא דנימא כדלקמיה מטעם כל העומד. , אבל הטומאה שבנבלה שזו באה כאמור מצד הפעולה שנתנבלה, וס"ס כל זמן שהבהמה חיה עדיין איננה בכלל נתנבלה.

3ואפשר עוד להסביר זאת ביתר באור, דשיטת הרמב"ם היא להשתמש גם בנבלות וגם בטריפות בהכלל דכל העומד , ונקובת הושט, אע"פ שבודאי עדיין חיה היא, אבל כבר היא בכלל כל העומד למות ולפיכך אמר ג"כ דשעיר המשתלח טריפה אנו ממעטין מ"יעמד חי", כמבואר בפ"א מהל' יוהכ"פ (הל' י"ז י"ח).

4ובשביל כך פסק ג"כ בפ"ד מהל' מאכלות אסורות (הלכה י"ז) "זה הכלל, כל שאיסורן בלאו אחד מצטרפים, בשני לאוין אין מצטרפין חוץ מנבלה וטרפה הואיל והטרפה תחילת נבלה היא " ומאין יש בזה משום נבלה, ע"כ משום הטעם הזה כי אם יש סימן טריפות באחד מהאיברים שהנשמה תלויה שאפשר ע"י שחיטה לטהר מידי נבלה הנה מטעם "כל העומד" הוא רק בכלל טריפה, אבל אם סימני הטריפה הם בהאיברים שבהם באה השחיטה גופה באופן שהשחיטה כבר אי אפשרית נעשה מטעם "כל העומד" גופא לנבלה.

5ועכשיו לפי מה שהנחנו דהאיסור של נבילה בא מחסרון המתיר של השחיטה אבל הטומאה שבנבלה באה רק מהמציאות של פעולת הנבול, ואחרי ההנחה שהנחנו בכ"מ 919 ראה לעיל מדת מציאות ודין (מדה יא אות סד-סה), ועיין שם (אות צא) בסו"ד שכתב לבאר גם לאידך גיסא, היאך שהיה במיעוט בתרא לרש"י פוסל אחר שכבר הוכשר וזה לשונו שם: וככה ג"כ בזה בשהיה במיעוט בתרא, אי אפשר לבוא מצד 'אחרי שהוכשר איך יחזור ויופסל', כיון שכל ההכשר ברוב הסימנים הוא דוקא מצד המיעוט בתרא, כלומר שכל הכשר הרוב הוא מצד רובו ככולו , והדין של הרוב נקבע רק ע"י הדין של הכולו . ועיי"ש בהערות. וראה להלן (אות מ). , דהגדר "כל העומד" נאמר רק בדין ולא במציאות, שזאת אומרת, דבמקום דבעינן מציאות ממש שם אי אפשר להשתמש בהגדר הנ"ל, הרי הדברים מובנים מאליהם, דבנקובת הושט שיש רק איסור אכילה מצד נבלה דה"כל העומד" בכאן מסלק רק את דין השחיטה, אבל לא מהפך זאת למציאות של נבול ממש 920 ועפי"ז יש לדמות גם דברי הרמב"ם בהל' איסורי ביאה (פ"א הי"ב) דכל זמן שלא הותז ראשה או שמתה לגמרי חייב על ביאתה, אף שלענין איסור הוי נבלה, והיינו כנ"ל שלענין רביעה בעינן שתמות ממש, ודו"ק. .