המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יג; שלילה והעדר מח

1ואגב אורחא אפשר לתרץ את קושית הקצוה"ח הנ"ל מהא דחציו עבד וחציו בן חורין גם עפ"י דברי הגמרא בביצה (ל"ז ע"ב) "אתמר, שנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות רב אמר, חבית מותרת ובהמה אסורה, וכו' מאי קא סבר רב, אי קא סבר יש ברירה אפילו בהמה תשתרי, אי קא סבר אין ברירה אפילו חבית נמי אסורה? לעולם קסבר יש ברירה, ושאני בהמה דקא ינקי תחומין מהדדי".

2וכפי שכתבנו שההסבר הוא שהמושג ברירה בשותפות שייך רק אם אנו תופסים ששותפות היא חציו לזה וחציו לזה, ולא מבורר למי המחצית האחת ולמי המחצית השניה , אבל אם אנו תופסים ששותפות היא כולו לזה וכולו לזה, לא שייך בזה בכלל המושג ברירה כי אין מה לברר, מכיון שאין כאן שתי אפשרויות כנ"ל, ומהגמרא הזו נראה, כפי שביארנו במדת החיוב והשלילה, שאפילו אם נתפוס בשותפות בדבר דומם שחציו לזה וחציו לזה ואפילו בדבר שאין בו כדי חלוקה, אבל בכל האופנים לא שייך זה בבע"ח, ששם בודאי אנו צריכים לתפוס שיש בזה מושג של כולו לזה וכולו לזה, וההבדל פשוט כי אפילו בדבר שאין בו כדי חלוקה הנה אף שאי אפשר בזה חלוקה במציאות, אלא אפשר לצייר בזה חלוקה בעיון , לא כן בבעל חי שאפילו הציור של חלוקה אין בזה ואי אפשר לתפוס את השותפות בזה רק במושג של כולו לזה וכולו לזה כנ"ל וממילא לא שייך בזה המושג ברירה.

3וממילא יש לנו בכלל תירוץ מרווח על קושית הקצוה"ח הנ"ל, שלפ"ז ההבדל ביניהם פשוט גם לפי המובן הרגיל שטעמא דר"א בן יעקב הוא משום ברירה. הנה זה שייך רק בחצר, אבל אין זה שייך בשום אופן בעבד שהאברים ינקי מהדדי, גם בנוגע לזמן, והיום שהוא בן חורין יונק עוד מהיום שהוא עבד כמובן 949 בעיקר הסברא דינקי מהדדי הוי כולו לזה וכולו לזה, עיין קובץ הערות (סי' מו סק"ה) שביאר הא דח"ע וחב"ח שנתשחרר אמרינן בכולו כקטן שנולד, משום דבעבד של ב' שותפין לא אמרינן דיש לכל אחד חצי גוף, משום דינקי מהדדי, כמבואר גבי בהמה של ב' שותפין, ובעבד גרע יותר, דבבהמה אפשר לחלק הבשר אחר שחיטה, ובעבד לא שייך זה. אך עיין שם בקובץ הערות שהביא מהתשב"ץ שהוא הרכבה שכוניית ולא הרכבה מזגיית (כפרידה) והבין בדבריו דדעת התשב"ץ דלא כרש"י וחולק על ההגדרה הנ"ל. אכן, לפי הגדרת הגהמ"ח לא קשיא, דהא לא נתכוין הגהמ"ח באמרו 'כולו לזה וכולו לזה' שהוא הרכבה מזגיית, כי גם אם הוא הרכבה שכוניית, מכל מקום הוא הרכבה בכל הגוף, שכל הגוף הוא עבד וכל הגוף הוא בן חורין, ומעתה כשנשתחרר הרי כולו כקטן שנולד. וע"ע קה"י (גיטין סי' לב) בענין אתי צד עבדות ומשתמש בצד בן חורין. והנה לכאורה צ"ע, דלפי"ז קשה היאך רבו יכול להשתעבד בו יום אחד הא עובר על לא תרדו בו בפרך. ויעויין בחת"ס (פסחים פח, ב) שכבר עמד בזה בהא דתקנתם את רבו שהקשו הראשונים מאי תקנה עבדו לרבו הא מעיקרא נמי היה לו יום אחד, ותירץ כנ"ל דמעיקר דינא היה אסור לו לעבוד בו שהחירות מתפשט בכל אבריו ותקנו חכמים שיעבוד את רבו שלא מן הדין. אמנם גם זה צ"ע היאך עוקרים חכמים דבר מן התורה בקום ועשה. אמנם בפשוטו היה נראה דלא קשיא, כי גם אם דנים את החפץ היונק מהדדי ככולו לזה וכולו לזה, אבל ה'השתמשות' שהם ה'פירות' בודאי מחולקים הם, ועל כן בכל הנוגע לאיסור השתמשות בעבד לא שייך הנדון למי ה'גוף' דהא גוף הבן חורין גופא משועבד ביום זה להעמיד ה'עבד' שבו לרבו. ועיין קצוה"ח דהזכות עבודה שיש לו בחצי עבד הוא רק שעבוד ולא קנין הגוף, והיינו לשיטתו דהוא חצי עבד וחצי בן חורין, אבל לדרכו של הגהמ"ח (וכן משמעות החת"ס) יש לו שעבוד הגוף בכולו. וע"ע דבר אברהם (ח"א סי' לט סקי"ד) שכתב בשם חמיו (האור גדול ממינסק), בדומה לחת"ס אך בסגנון אחר, דקודם תקנה נהי שאם היה עובד היה מחצה לרבו, אבל לא היה רבו יכול לכופו לעבוד כיון שחציו בן חורין והתקנה היתה לחלק את הימים, ולפי"ז לא היתה התקנה לעבור על איסור, אלא דבלא חלוקת ימים א"א לכפותו לעבוד (אך שאם עובד נותן מחצה לרבו), והתקנה היתה לחלק ההשתמשות לימים ושוב אין איסור כשכופהו לעבוד ביומו אף דינקי חלקי העבד זה מזה, ודו"ק. .