המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יב; חיוב ושלילה ל

1ובזה אפשר לתרץ גם הקושיא שמקשים על הרמב"ם 594 בהלכות נחלות (פ"י ה"א). ועיקר הקושיא כבר דנו בה הרמב"ן והראשונים בסוגיא דבטלה מחלוקת בבבא בתרא (קז, א). , שסותר את עצמו, שמצד אחד הוא פסוק כנ"ל, שאחים שחלקו – לקוחות הן ומחזירים זה לזה ביובל, ומצד שני פוסק 595 ראה: ים של שלמה (שם); אחיעזר (ח"ד סי' סג); כתבי הגרי"ז (בכורות מז, ב); קונטרסי שיעורים (בבא קמא שיעור ז), ועוד. ועיין עוד ביאור הגר"א (או"ח סי' תיג). באחים שחלקו ובא בע"ח וטרף חלקו של אחד מהם ש"בטלה מחלוקת". והטעם הוא, כמבואר בב"ק (ט' ע"א), מפני שאחים שחלקו כיורשין הוו? 596 ראה חי' הגר"ח (הל' שכנים שם) שהוכיח מכאן שהגם דכלקוחות הן מכל מקום גם דין ירושה יש לזה ועל כן בחזרת יובל לא בטלה חלוקתם.

2אבל לפ"ז מובן מאליו שקושיא מעיקרא ליתא, דכל הדין שמחזירין זה לזה ביובל הוא מצד "ושבתם איש אל אחוזתו" – וכל אח נקרא בעל אחוזה על הכל , מכיון שמקודם היה כל גם לזה וגם לזה ויש בזה מובן של מקח וממכר במה שכל אחד הסתלק מחלק ידוע לטובת השני. אבל ס"ס מה שהיה קודם כולו לזה וכולו לזה ג"כ היה מובן מצד הירושה, שזה הדין ביורשין, כאמור, שכל אחד נעשה יורש על הכל. ולענין בע"ח שבא וטרף חלק אחד, הלא אדרבא, זו היא הנותנת , שכמו שכל אחד נעשה יורש על הכל, ככה יש על כל אחד החיוב לשלם את החוב של האב ולא יכול להפטר במה שבמקרה נטל רק את חלקו של אחד.