המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יב; חיוב ושלילה נג

1ומכאן גם ההנחה המוסכמת אצל האחרונים 676 קצוה"ח (סי' תו); נתיה"מ (סי' רסב סק"ג), ועוד. , דיאוש הוא עד דאתי לרשות זוכה, מפני שיאוש איננו לא מהות של קנין לכל העולם כנ"ל, וגם לא מהות של סילוק הבעלות כמו מהותו של הפקר שעכ"פ יש בזה אחד משני הצדדים הללו, אלא שיאוש הוא רק סילוק ההקפדה, שלא מקפיד בדבר אם יבוא אחר ויזכה בכך, וממילא כל זמן שלא בא אחר וזכה לא פעל היאוש כלום 677 ראה מה שהובא בזה בשם הצ"פ בספר מפענח צפונות (פרק יג סימן ג) שיש בענינים שצריכים רצון לחלות ג' גדרים: האחד, רצון. השני הסכמה. והשלישי אי הקפדה. .

2ובאמת הא "דיאוש עד דאתי לראות זוכה" אין לזה ענין עם הא דר' יוסי שגם בהפקר הוא עד דאתי לרשות זוכה כי עי' בספרנו ד"מ דה"ק ח"א (שמעתתא ה') ששם הוכחנו שגם לר' יוסי חלות ההפקר נעשה תיכף , אלא דדינא הוא דע"י החזרה ישוב שוב הדבר לרשותו, אכן ביאוש אי אפשר להגיד ככה שהרי ראית האחרונים היא בעיקר מהג' בב"ק (ס"ו ע"ב) בטעמא של דבר, שגזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך, מפני ש"זה קא מתיאש וזה אינו רוצה לקנות" ואם יצא הדבר תיכף מרשותו מאי איכפת לן אם זה אינו רוצה לקנות, ס"ס לא יוכל לומר לו הרי שלך לפניך, ושם בודאי לא כדאי להנגזל לחזור מהיאוש, והוא מעונין דוקא שהיאוש יהיה מתקיים כדי שיוכל לתבוע תמורת חמץ כסף, אלא כמו שאמרנו, שכל עיקר היאוש איננו אפילו מהות של סילוק הבעלות אלא סילוק ההקפדה ועדיין זהו בכלל הרי שלך לפניך 678 ועיין היטב במש"כ הקהלות יעקב (חלקים ח"א סי' י) וציין שם לדברי הבאר יצחק (יו"ד סי' כג אות ד), ושם דלענין פטור ממעשר חלוק הפקר מיאוש, דהפקר הוא זכות חזרה וע"כ מקרי ביד הבעלים לענין גדר 'ובא הלוי' משא"כ ביאוש אף שהוא עדיין תחת שם הבעלים, מ"מ חל הדין יאוש בחפץ וכבר אינו יכול לחזור בו ושפיר קרינן ביה ובא הלוי, ודו"ק. .

3ומכאן נובע ההבדל בין יאוש להפקר לענין דבר שאינו ברשותו כנ"ל אפילו לאלה הסוברים דהפקר הוא ג"כ רק מושג שלילי, דבר שאין לו בעלות לגמרי, כי ההפקר סוף סוף הוא בבחינת פעולה שלילית , בעוד שהיאוש הוא בבחינת העדר פעולה , העדר ההקפדה של הבעלות.