המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יד; בעצם ובפועל יח

1ומזה יצא לנו יסוד הגיוני כזה:

2שבכל מקום שיש איסור בעצם אז נקרא הדבר דבר האסור גם כשהנפקא מינה מזה הוא לענינים שאינם נוגעים כלל באיסור הדבר בפועל, אבל אם כל האיסור הוא רק בפועל, הנה אם אין הדבר נוגע לאסור את זה על מי שהוא, אז מביטים אנו על הדבר כעל דבר היתר לגמרי.

3או בהגדרה מקוצרת יותר: שאין המושג בכח לחסרון שכל עיקרו הוא בהפועל .

4וזהו שאמרו לענין ממשקה ישראל מן המותר לישראל, "מה טבל מיוחד שאיסור גופו גרם לו אף כל דבר שאיסור גופו גרם לו, יצא מוקצה שאין איסור גופו גרם לו אלא איסור דבר אחר גרם לו" כלומר, כי בכאן הלא אנו באים לא מצד הבפועל של האיסור, כי לא שייך המושג איסור על המזבח, שזה שייך רק על אדם, אלא שאנו באים בזה מצד הבכח של האיסור שהדבר איננו "מותר לישראל" אף שאין אנו דנים כלל עכשיו לענין איסור בפועל על איזה אדם שהוא, וזהו לא שייך רק באיסור בעצם איסור גופו גרם לו, ולא לענין איסור בפועל - "איסור דבר אחר גרם לו" -

5ואע"פ שהגמרא מקשה שם "ואי אמרת איסור מוקצה דאורייתא מה לי איסור גופו מה לי איסור דבר אחר?" על זה כבר נתנו ביאור מספיק בספרנו ד"מ דהק"ד ש"א (פ"א) 1144 כן הקשה גם במקור ברוך (גינצבורג, ח"ב סי' מב), עיין שם מה שכתב. והגהמ"ח כתב ליישב שם דאי אמרת דמוקצה דאורייתא, אם כן כולל איסור מוקצה מלבד איסור אכילה (ומצד זה היה מהני דהיה נחשב כלפי הקרבן כדבר אחר וכהיתר) גם איסור שימוש במוקצה, וא"כ "מה לי איסור גופו מה לי איסור דבר אחר", עיי"ש עוד לפלפל בדינא דמצוות לאו להנות נתנו. וראה באור שמח (מאכ"א פי"ז הכ"ז, מובא באות דלקמיה) שעמד נמי בזה וכתב בדרך דומה לדרכו של הגהמ"ח אלא שלדעתו בעינן נמי חזי לאדם אחר כדי שייחשב ממשקה ישראל (וראה מה שנכתב בהערות דלקמיה). והגר"ש שקופ (במכתב להגהמ"ח) חלק על דבריו וכתב לבאר לפי דרכו (החולקת על הגהמ"ח) שכל איסור שאסרה אותו התורה הוא איסור 'בעצם' אף אם הזמן גרמא, ועל כן אם איסור מוקצה היה דאורייתא היה חשוב שאינו מהמותר לישראל כיון שאסרה תורה להשתמש בהם הוא 'עצם האיסור' ככל מאכלות האסורות בלי שום ספק, מה לי אם איסור שבת גרם או איסור של פסח גרם או יוה"כ גרם וכו' ורק אם עצי מוקצה מדרבנן י"ל דגם רבנן בתקנתם לא חשבו זה לעצמות איסור ומשו"ה מותר להביא עצים מעצי מוקצה, עכ"ד עיין שם. .

6ובודאי אם אדם שנשבע שלא יאכל בשר ושלא ישתה יין שמותר לו להקריב קרבנות ונכסים אי אפשר לבוא בזה מצד "ממשקה ישראל מן המותר לישראל" 1145 ראה לפלגות ראובן (סיומא דמשניות סדר מועד פלג ב) דשקיל וטרי שם בגדרי ממשקה ישראל, שכתב דבכל דבר שאסור משום הקדש ונדר לא שייך איסור דמשקה ישראל, ובתו"ד הוכיח כן נמי מאם אסר עצמו בקונם שפשיטא שאין בזה איסור ממשקה ישראל. ועיי"ש שהוכיח גם מבכור שאסור רק לכהנים, אכן שם בלא"ה כיון שאסור מצד דיני הקרבן לא שייך ממשקה ישראל וכן כתב באילת השחר (זבחים שם). וע"ע ענפי אר"ז (ערך אדם הקריב קרבן) שהביא קושית האחרונים היאך הקריב אדה"ר קרבן הא היה אסור בבשר, ותירץ שגדר האיסור היה כמו הקדש וקונם ובכה"ג לא שייך ממשקה ישראל אלא שכתב שם הטעם משום דבלא"ה הקרבן אסור מדין הקדש. אמנם ראה קרן אורה (נרים לה, ב) שאכן צידד לומר דבקונם יהיה דינא דמשקה ישראל (אלא דבקונם פרטי יהיה תלוי במחלוקת רש"י ותוס' בזבחים פח, א אם היתר לכהנים חשיב משקה ישראל), ושם כתב עוד דאם אסר אדם הנאת פלוני עליו אינו יכול להפריש עבורו קרבן דלא הוי ממשקה ישראל. ועיין באור שמח הנ"ל. ועיין עוד במכתבו של הגר"ש שקופ (הנ"ל) מה שסובר הוא בגדרים אלו. ועיין עוד בספר קרנות המזבח (ק"מ אופנים ליישב קושית התוס' יומא נז, ב ועוד מקומות, אופן קט) שחקר בזה אי הוי ממשקה ישראל, וע"ע שם (אופן קס) מאי טעמא יוה"כ לא הוי חסרון דממשקה ישראל (וראה לקמיה מהגר"ש שקופ ומהאור שמח). וע"ע קובץ הערות (סי' מב סק"ג) שהוא מחלוקת בבלי וירושלמי אם איכא חסרון ממשקה ישראל באיסור גברא, וראה להלן (אות כט) לענין איסור חדש ובהערות שם מהאור שמח, ודו"ק. .

7ואותו ההסבר הוא ג"כ בהירושלמי פי"ג בשבת (ה"ג) לענין הקורע בשבת שיוצא ידי קריעה מפני "שתמן הוא גופא עברה ברם הכא הוא עבר עברה" - וג"כ מפני שהמצוה הוא בעצם הדבר שיהיה הבגד קרוע , והעברה הוא רק בהבפועל שבדבר, בהאדם 1146 ראה חידושי שרידי אש (סוכה סימן ה) שדן בביאור האחרונים את דברי הירושלמי הנ"ל. .