המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יד; בעצם ובפועל כד

1על יסוד ההנחה הנ"ל, דכל איסור שהוא רק זמני אין זה איסור בעצם אלא רק בפועל, מיוסד התירוץ הידוע על הא דשוחט בשבת וביוה"כ ששחיטתו כשירה ואין אנו באים בזה מטעם "כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני"? משום דרק יומא הוא דקא גרים. כלומר דבכל הענינים שאנו משתמשים בגמרא בכלל דאי עביד לא מהני כולם המה אסורים בעצם, כמו תמורה, אונס שגירש, תורם מן הרעה על היפה, קנינים ברבית וגזילה וכדומה, אבל באיסור שחיטה בשבת כיון דרק האי יומא הוא דקא גרים, הנה אפילו באותו היום אין זה כבר איסור בעצם אלא בפועל, וע"ז לא נאמר הכלל של אי עביד לא מהני 1161 לענין איסור התלוי בזמן כן כתב הט"ז (חו"מ סי' רח סעיף א) דכל שיש איסור בענין מצד עצמו אומרים אי עביד לא מהני וכו' משא"כ במוכר בשבת שהאיסור מצד שהיום גורם , וכ"כ אחרונים רבים נוספים, ראה: שער המלך (גירושין פ"ג הי"ט); פרי מגדים (או"ח משב"ז סוס"ק יח) ושושנת העמקים (כלל יט); בית אפרים (יו"ד סי' נד); נשמת אדם (ברכות כלל ג סל"ג אות ז); שו"ת רעק"א סי' קעד (וע"ע במש"כ בסי' קכט); תפארת צבי (יו"ד סי' יא סק"ב); חזון איש תמורה (סי' לא סוס"ק ז), ועוד. .

2והשכל מחייב, שג"כ איסור במקום ידוע ג"כ לא נחשב לאיסור בעצם, כי כל דבר שהוא בעצם אי אפשר להגבילו לא בגבולות הזמן ולא בגבולות המקום 1162 הרבה נקטו (בית אפרים ותפארת צבי שם, ועוד) שיסוד האחרונים הנ"ל נמצא בדברי המהרי"ט (חלק א סי' סט) שכתב "לא אמרה תורה לא תעביד שאין איסור בגוף המעשה", אך ראה שושנת העמקים (שם) שחילק ביניהם. וע"ע בלשון המשנה למלך (הל' מלוה ולוה פ"ח ה"א) אומרים אי עביד לא מהני דוקא כשקיום הדבר באיסור ואי אפשר להתקיים אלא בעבור האיסור. ולפי זה כלל זה נכון בכל דבר שמוגבל לפרטים, ועיין עוד דגל ראובן (סי' ד סוף ענף ב) שכשם שאי אפשר לבטל מעשה באיסור התלוי בזמן כך אין לבטל התלוי באדם מסויים. .

3ובאמת אנו מוצאים מחלוקת מעין זו בין רש"י ור"ת בסוכה (ט' ע"ב) לענין צירוף סכך שלמעלה מעשרים אמה עם סכך שלמטה מעשרים, דרש"י ס"ל, דהסכך שלמעלה מעשרים אמה מקרי סכך פסול ולא מצטרף, ורבנו תם חולק על זה, ובודאי דהשם פסול נקרא רק כשהוא מונח בעצם הדבר , ור"ת סובר, שכיון שכל החסרון הוא מצד המקום לבד כבר אין זה בכלל פסול 1163 עיין בבית האוצר (א-י, כלל קכו) שחילק בכה"ג במחלוקת רש"י ותוספות לענין גדר חפצא וגברא, דלר"ת כל דבר התלוי במקום הוי 'גברא'. .

4ובזה אפשר לתרץ קושית הבית אפרים ביו"ד (ס' ל"ט) שמקשה בשוחט קדשים בחוץ, דתהיה נבילה, מצד "כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני"? 1164 ואמאי הועילה שחיטתו לטהרו מידי נבלה. אך עפ"י ההנחה הנ"ל, דהכלל הזה נאמר רק כשיש איסור בעצם, וההנחה דכל דבר שאסור רק משום מקום אין זה איסור בעצם, ממילא מסולקת הקושיה הזו כמובן 1165 דברי הגהמ"ח צריך עיון, דהא אם מצד המקום באנו לדון בודאי ששחיטת קדשים בחוץ הוא איסור בעצם ולא דמי לסכך פסול שאותו הסכך יוכשר כאשר יהיה למטה מכ' והיינו שאין חילוק במציאות הסכך בין היותו למעלה מכ' ללמטה מכ' ועכ"ז הגבילה התורה את הכשרו וע"כ שאין פסלותו 'בעצם', וכן לגבי מלאכה שאין חילוק במציאות המלאכה בין אם נעשית ביום חול או בשבת, ווהאיסור הנאמר בשבת בהכרח שאינו על ה'מלאכה' אלא על הפועל. משא"כ בקדשים בחוץ, הלא חלוק הוא לגמרי הקרבה בפנים מהקרבה בחוץ, ולא אסרה תורה אלא את ההקרבה בחוץ – והקרבה זו אינה מוגבלת למקום. ואילו היינו אומרים ש'השחיטה בקדשים' לכשעצמה היא שאסורה אלא שהגבילה התורה את האיסור רק ל'חוץ' אז היו שייכים דברי הגהמ"ח (ואולי יש מקום לומר כן לגבי קדשי קדשים בצפון, ודו"ק). ובעיקר הקושיה, ראה בית אפרים שיישב דלא בטל אלא חלק המעשה בשלו אסרה התורה, וכיון שלא אכפת לתורה שתהר השחיטה מידי נבלה לא אמרינן ביה אי עביד לא מהני. ובקובץ שמועות (חולין יד, א) תירץ דהא דאעל"מ אין הכונה על המעשה עצמו, שכבר נעשה וא"א לבטלו, אלא על חלות הדין היוצא מהמעשה, וא"כ ל"ש לומר אעל"מ אלא היכא דהאיסור הוא ג"כ על חלות הדין, משא"כ כאן האיסור הוא על מעשה השחיטה ולא על היתר השחיטה. .