המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יד; בעצם ובפועל מט

1עיין בספרנו במדה א' "הסבה והמסובב" 1272 בפרק כב (וראה שם בהערות). , שביארנו, שיש בכלל מחלוקת גדולה אם הזיקה היא הסבה והיבום או החליצה באים בתור מסובבים , או להיפך, שכל הסבה זהו צורך היבום והחליצה והזיקה הוא רק המסובב מזה מעין גדר "כל העומד" ליבום או לחליצה, אכן כאן אנו מדברים לפי הצד הראשון, שכן סוברים באמת גם הרשב"א וגם הרמב"ן, כמבואר שם.

2ובספר דרכי משה - "דרך הקנינים" ח"ב שמעתתא ז' 1273 פרק יב. הארכתי להוכיח דשני הכללים ביבום וחליצה "כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה", ו"כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבוא עליה הרי היא כאשת איש שיש לה בנים ואסורה", ששני הכללים האלה לאו בחדא מחתא מחתינהו, שהכלל הראשון נאמר כנ"ל רק במקום שיש חסרון בעצם , אבל הכלל השני נאמר אפילו כשיש רק חסרון בפועל .

3והבאתי שמה על זה הרבה ראיות, ובעיקר הדבר שאנו למדים את זה מלשון התורה גופה כי הלשון "יבמה יבוא עליה" מורה באופן ברור, דבעינן שתהיה ראויה לביאה בפועל, ובלי זה הרי הוא בכלל "כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה וכו', הרי היא כאשת איש שיש לה בנים ואסורה" - לא כן הכלל של "כל שאינה עולה ליבום וכו'" שאעפ"י שגם זה אנו למדים מהכתוב "אם לא יחפוץ האיש לקחת", שמזה אנו מדייקים "הא אם חפץ מיבם", ומשמע שדוקא כשאפשר לה ליבמה בפועל, אבל מכיון שיש לנו בזה גם פסוק אחר המורה להיפך "ועלתה יבמתו השערה", שאין ת"ל יבמתו? מה ת"ל יבמתו, "יש לך יבמה אחת שעולה להחליצה ואינה עולה ליבום", וכדי לישב את הסתירה אנו מחלקים בין חיובי כריתות ובין חיובי לאוין, וכפי ההסבר של הרמב"ן והרשב"א בזה הנ"ל, שבחיובי לאוין מכיון שתפסו בה קדושין גם הזיקה נתפסת, הרי כאילו התורה בעצמה חלקה בין אם אינה עולה ליבום מצד חסרון בעצם ובין שאינה עולה ליבום רק מצד חסרון בפועל.

4והכתוב השני "ועלתה יבמתו השערה" מורה על הראשון "אם לא יחפוץ האיש לקחת" שגם אם אי אפשר לו ליבמה מצד איזה עיכוב שבפועל, שגם זה בכלל "אם לא חפץ האיש", ועכ"פ את המדה הזו להבדיל בין חסרון בעצם ובין חסרון שבפועל, אנו מוצאים בתורה גופה כנ"ל 1274 במדת 'המושג בכח' (להלן מדה יח) דייק הגהמ"ח את הפסוקים כדי לבאר את ההבדלים הנ"ל ביחס למושגים 'בכח ובפועל', עיין שם על ההבדלים שבין צורך החליצה (במקום חייבי כריתות) לבין תועלת החליצה (לגבי חליצה קודם שעברו ג' חדשים) שאף שהבבלי נוקט בשניהם את הדרשה "כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה", אבל בירושלמי למדו את איסור החליצה קודם ג' חדשים מהכתוב 'מאן יבמי', עיין שם בהרחבה. .