המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יד; בעצם ובפועל נט

1ובעיקר שאלת הרמב"ן הנ"ל אפשר להעיר, שבאמת אין כלל הדבר ודאי מה שתפס דהודאת הלוה לא מחייבת את הלוקח מדאורייתא - וכאן כל המדובר הוא רק מצד הדאורייתא - כי כפי הנראה מפשטות הגמרא בב"מ (י"ג ע"ב) משמע שכל הדין הזה הוא רק מדרבנן, כי אנו אומרים שם "אמר לך אביי מתניתין היינו טעמא דחיישינן לפרעון ולקנוניא", ומשמע שרק משום חששת קנוניא אין אנו מאמינים לו ללוה, אבל לולא זה היה כן נאמן מדאורייתא אף לענין לקוחות. וגם מפשטות הגמרא שם (י"ג ע"ב) שמקשה בפשיטות כל כך "אילימא כשחייב מודה כי יש בהם אחריות נכסים אמאי לא יחזיר הא מודה?" וכל התירוץ הוא רק מצד ד"חיישינן שמא כתב ללוות בניסן" וכו' משמע ג"כ שזהו רק מצד חששא, אבל מצד הדין של דאורייתא כן גובים מלקוחות אעפ"י שמה שאנו מחזיקים את השטר אחרי שנפל ואיתרע כך רק מצד מה שחייב מודה 1327 אם הא דחיישינן לקנוניא ופרעון הוא חשש דאורייתא, ראה: מטעמי יצחק (לר' יצחק הורוויץ חברו של הנודע ביהודה, בבא מציעא ג, א); בית יעקב (כתובות יט, א); גליונות ברוך טעם על התומים (סי' עה ס"ק א); שואל ומשיב (מהדו"ג ח"א סי' א); בית אהרן (כהן, ב"מ סי' כה אות ג). .

2ונראה שאנו באים בזה מצד מדת "עצם והסתעפות" שכבר ביארנו למדי בח"א, שאנו מביטים בכל ענינים שכאלה על עצם הדבר ואל על ההסתעפות , ועצם הדבר כשחייב מודה, הלא הוא מודה על עצמו וע"ז נאמר הודאת בע"ד כמאה עדים דמי, ואם שע"י כך יגבה גם כן מלקוחות, הא אין זה אלא דבר המסתעף מחיובו של הלווה שלא נתמלא, והגביה מהלקוחות באה רק בתור ערבות להשיעבוד הגוף של הלווה.

3בודאי כשהלווה מודה ואחרי כן הוא מוכר את נכסיו דגובים מן הלקוחות, כיון שס"ס על ידי הודאתו כבר הוקבע החיוב, אלא אפילו אם הודה כשכבר הנכסים המה אצל הלקוחות, הנה מדאוריתא אין הבדל, אחרי שכפי מה שביארנו שם תמיד אנו מביטים על עצם הדבר אפילו כשאנו דנים בזה כבר יש הבדל לענין ההסתעפות.

4ובודאי שאין סתירה מהא דכתובות (י"ט ע"א) דכשאומר שטר אמנה או פרוע אינו נאמן במקום שחב לאחריני משום שיעבודא דר' נתן וכו', דכבר ביארו האחרונים, דשיעבודא דר' נתן איננו בגדר שיעבוד על שיעבוד, אלא בגדר שיעבוד במישרים , שהשיעבוד של הלוה השני הועתק להמלוה הראשון, ממילא אין זה בבחינת ההסתעפות מהשיעבוד של המלוה השני , אלא בבחינת עצם , והוא בהודאתו בא לבטל את עצם החיוב של הלוה השני כלפי המלוה הראשון 1328 האחרונים האריכו בגדר שעבודא דר' נתן, וראה מש"כ הגהמ"ח לעיל (מדה ו אות יט) זה לשונו: בשיעבודא דר"ג , שנושה בחברו מנה וחברו בחברו שמוציאין מזה ונותנין לזה, ג"כ נופל הספק ממילא, אם זהו בתורת שיעבוד על שיעבוד , כלומר, דהחידוש הוא כיון דשמעון חייב לראובן וכל נכסיו משועבדים לו, הנה גם השיעבוד שיש לו לשמעון על לוי ג"כ משועבד זה לראובן, שגם השיעבוד בכלל נכסיו, או דעצם השיעבוד של לוי לשמעון יועתק לגמרי ונעשה שיעבוד באופן ישר מלוי לראובן. וגם בציור זה יש סבה ומסובב אחרון, הסבה היא ההלואה הראשונה מה שלוי הלוה לשמעון, והמסובב האחרון הוא מה שראובן חייב ללוי, והממוצע בזה הוא שמעון, ולהצד הראשון, שמעון, משמש בזה גם בתור סבה וגם בתור מסובב, המסובב שבו הוא מה שהוא מתחייב ללוי, והסבה היא מה שהוא הלוה אח"כ לראובן, ולהצד השני הוא, שמעון, רק המשך מהמסובב האחרון, כלומר, דבדין יש רק סבה אחת ומסובב אחד, דאותה ההלואה שהלוה לשמעון הוא כאילו הלוה אותה באופן ישר לראובן. ועיין שם שציין לדברי הקצוה"ח (סי' פו ס"ק א) שנקט כהצד השני ודן בדבריו (ראה גם להלן אות סד), והביא שיש ראשונים שסוברים כהצד הראשון, ועיין שם בהערות ומה שצויין שם מדברי האחרונים בזה באריכות. .

5ואין ג"כ סתירה מהא דאמרינן בקדושין (ס"ה ע"א) שבזה לא מועיל אפילו כששניהם מודים משום דחב לאחריני, כי הלא כבר ביארנו למדי בהמדה הנ"ל 1329 מדה ח (אות מ-מא). שהקדושין כשהם לעצמם פועלים לכתחילה שני דברים: גם לעשות אותה לקנינו של הבעל וגם לאוסרה אכולה עלמא, ואין הדבר השני האיסור לכולי עלמא בבחינת דבר המסתעף אלא בבחינת עצם ושייך שפיר חב לאחריני.