המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יד; בעצם ובפועל סב

1הרמב"ם בפי"א מהל' בכורים (הלכה כ') פסק: "מי שלא בכרה אשתו וכו' - מת האב בין בתוך שלשים יום בין לאחר שלשים יום; בין עד שלא חלקו האחים ובין אחר שחלקו, ינתן מן הנכסים ה' סלעים לכהן שכבר נתחייבו הנכסים".

2ומקשים על זה מגמרא מפורשת בבכורות (מ"ח ע"ב), דרק ר' ירמיהו סובר ככה, מפני שאומר ש"זאת אומרת שני יוסף בן שמעון שהיו בעיר אחת ולקח אחד מהם שדה מחברו, בע"ח גובה הימנו, דא"ל: אי דידך מסיקנא ארעא דידך שקלינא, ואי בחברך מסיקנא - משתעבדנא לי מקמי דידך". אבל רבא הלא שואל על זה: "מכדי ניכסי דבר אינש אינון ערבין ביה, מי איכא מידי דלדידיה לא מצי תבע ולערב מצי תבע ליה, והתנן, המלוה את חברו ע"י הערב לא פרע מן הערב תחילה?"

3ואמנם הכ"מ מתרץ, דהרמב"ם סמך אלשנא קמא (שם ע"א) דמתמה רק על ר' מאיר, אבל על ר' יהודא דאמר נשתעבדו נכסים לא מקשה כלום. אכן, ס"ס קשה, מאיזה טעם דחה הרמב"ם את דברי רבא שבא מסברא של "מי איכא מידי" וכו'? 1336 וראה להלן (אות סד) מה שהובא מהלבוש מרדכי (ב"ק סי' ט).

4אכן, אפשר לישב את הקושיא הזו על פי דברי הנמ"י הידועים בב"ק בסוגיא ד"אשו משום חציו" שכבר הביאנו אותם בח"א מספרנו, במדת "סבא אריכתא" 1337 מדה ד (אות כ והלאה). , ולמדנו מדבריו, ששיעבוד נכסים מתהוה לאו דוקא משעת החיוב בפועל, אלא תיכף משעת החיוב בכח; ומה"ט אומר שם אגב-אורחא, שאפילו אם ימות הזורק את החץ בין עקירה להנחה ג"כ יתחייבו היורשים, אע"פ שמובן מאליו שהחיוב בפועל לא נעשה טרם שהגיע החץ למטרתו ויצא מזה הפסד ממון 1338 וכפי שכתב שם הגהמ"ח: "דבכל פעולת-היזק הנה הפעולה היא הסבה וההיזק הוא הדבר , ואמנם סבת החיוב היא סבת ההיזק, אבל כשההיזק נתהוה ע"י הסבה ויש ה"דבר", ממילא יש ג"כ סבת הדבר, אע"פ שבשעה שבא הדבר כבר לא היה המסבב את הסבה בחיים". .

5ולפי מה שיתבאר אצלנו במדת "זמן" 1339 מדה טז (אות כו) וציין גם לדבריו כאן. והגהמ"ח הזכיר נדון זה במבוא (פרק ו אות י). וע"ע להלן (מדה טו אות ט) ושם שהמנחת חינוך (מצוה שצב) חקר בזה והביא ראיות לכאן ולכאן, עיין שם. , שיש להסתפק בהדין של פדיון הבן, שהחיוב הוא רק לאחר שלושים, אם הכוונה שלפני שלושים אין כלל חיוב, ואפילו חיוב בכח אין עליו; או, שכל הדין של שלושים הוא לענין חיוב בפועל , אבל החיוב בכח מתהוה תיכף, כלומר: שמתחייב תיכף משעת לידת הבן וכשיבוא היום האחרון - יום השלושים - עליו לשלם בפועל, ויהיה זה כמו הציור של מלוה לזמן ידוע, שבודאי גם לפני זמן הפרעון יש עליו חיוב בכח 1340 ראה לעיל (אות יב). . ובארנו שם שבאמת דעת הרמב"ם כהצד השני.

6ולפ"ז התירוץ הוא פשוט, ונאמר שהרמב"ם סובר בזה שבזה גופא המחלוקת בין לישנא קמא ובין לישנא בתרא, ונ"מ לזה גופא, אי נשתעבדו הנכסים כשמת האב בתוך ל', אם נשתעבדו הנכסים לענין זה שעל היורשים יהיה מוטל לפרוע חוב אביהם, דמובן שלפי סברת הרמב"ם הנ"ל זהו ממש כמו הציור של זרק חץ ומת בין עקירה להנחה, שעל היורשים לפרוע מצד שיעבוד הנכסים; וזהי גם סברת הלישנא קמא. והלישנא בתרא סובר, שלפני השלושים אין אפילו חיוב בכח. והרמב"ם פוסק, כאמור, כלישנא קמא 1341 באבי עזרי (על הרמב"ם שם) כתב לבאר לפי זה מש"כ הראנ"ח (סי' עט) והובא בש"ך (סי' שה סק"ג) שאם חלה הבן ולא יכלו למולו עד יום ל"א, שימולו קודם ואחר כך יפדו (אף שהמילה היא שלא בזמנה והפדיון בזמנו) משום שהמילה היא אות להכנסה בברית ואלמלי קבלת הברית אין מקום למצות פדיון, וקשה, הא בלאו הכי מצות מילה קדמה שחלה ביום ח' והפדיון לא חל אלא ביום ל"א, ולפי"ז אתי שפיר דבאמת חוב הפדיון חל מיד אלא שהמצוה לפדותו לא חלה עד לאחר ל' יום. ומה שנאמר בכתוב ופדוייו מבן שלשים תפדה היינו זמן קיום המצוה אבל לא זמן החוב במצוה. .

7ואמנם אפשר לתרץ את הקושיא הנ"ל עוד בנוסח אחר. כי אמנם גם ההנחה של הנמ"י איננו מושכל ראשון המפורש בגמרא גופא שאי אפשר לחלוק על זה, אלא שמסברתו חידש את זה. אכן, לפי מה שהנחנו שיש הבדל בין דין דאורייתא לדינא דרבנן, שהראשון בא בעצם הדבר והשני רק בהפועל של הדבר, לפ"ז נגיד, שכל דינא של הנמ"י מיוסד על זה ששיעבודא דאורייתא, א"כ מתהוה החיוב על הנכסים תיכף כשישנו החיוב בעצם, אע"פ שלא בא עדיין להתגשמותו בפועל. אבל מי שסובר ששיעבודא דרבנן אי אפשר שיתהוה השיעבוד על הנכסים רק כשישנו החיוב בפועל 1342 וכן חילק בקובץ שיעורים (בבא בתרא אות שפו), וע"ע שיעורי ר' שמואל רוזובסקי (בבא בתרא קעה, ב). .

8ולפ"ז נאמר, כמו שכבר אמרנו, שרבא לשיטתו אזל, שסובר שיעבודא לאו דאורייתא כמו שמוכח שם. ולשיטתו בודאי אי אפשר שישתעבדו הנכסים כשמת האב בתוך ל' אפילו אם נתפוס שהחיוב בעצם כבר התהוה תיכף משעת לידת הבן. אבל לפי ההלכה ששיעבודא דאורייתא שפיר פוסק הרמב"ם שנשתעבדו הנכסים אף כשמת האב לפני שלושים יום, כי, כאמור, אם אנו פוסקים שיעבודא דאורייתא - מתהוה שיעבוד הנכסים תיכף משעת עצם החיוב ואע"פ שעדיין לא בא החיוב בפועל, כנ"ל 1343 הנה גם אם שעבודא לאו דאורייתא היינו דוקא מלקוחות אבל מיניה חל השעבוד גם מדאורייתא, ואמנם בשני המקרים הנדון הוא כלפי היורשלים ושם צריכים לבוא מטעם שעבודא דאורייתא, ודו"ק. .