המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין כא

1ואולי זהו גופא ההסבר בתוס' בתמורה (ד'. ב'.) שבצורם אוזן בכור לא שייך לומר אי עביד לא מהני, כי שם נכנס בודאי לסוג השני של מציאות ודין, שהדין הוא בתוך המציאות גופא, מציאות של בעל מום 98 מה שנקט הגהמ"ח לשון 'אולי' הוא כי דברי התוס' אינם מוכיחים לגמרי כהבנתו, כי התוס' כתבו הטעם "דלא גרע מאילו נפל המום מעצמו דשרי", ובזה יש לדון בכוונתם בכמה אופנים, האחד אמנם כהגדרת הגהמ"ח (וראה לקמיה שכ"כ האחרונים), שיש לחלק בין היכא שה'מעשה' פועל חלות או שה'מציאות' מצד עצמה פועלת. אך יש לומר גם הגדרה כוללת יותר והיינו שכל דבר שאין צריך 'כונה' אף אם המעשה הוא שפועל לא נימא ביה אי עביד לא מהני, ויהיה נפק"מ לפי זה בטבילה שקיי"ל שאם נפל למקוה – טהור, אף שמסברא נראה שהפעולה היא המטהרת ולא עצם המציאות שהוא במים. ולפי הגדרת הגהמ"ח יהיה שייך בזה אעל"מ, ודו"ק. וע"ע בנחלת יעקב (לבעל החוו"ד, מנחות עב בהגהה), שכתב לפי דברי התוס' דלא שייך אעל"מ בקצירת העומר למ"ד 'מצא קצור - אינו קוצר', ולהגדרת הגהמ"ח אינו שייך לדברי התוס', דהתם כל כמה דקציר בודאי שמעשה הקצירה פועל אלא שמצות העומר אינה מצריכה 'קצירה', ודו"ק. ובנקודה זו גופא עמד הבית אפרים (יו"ד סי' לט, תשובה לבנו של הנודע ביהודה), וכתב זה לשונו, ונראה לענ"ד דלאו דוקא היכא שנעשה המעשה מעצמו לגמרי שרי אמרינן אי עבד לא מהני, אלא אפילו אם צריך גרמת אדם אלא שא"צ שיהא בכוונה שדי אם עבד דבזה נמי אמרינן דאף דלא אהני מחשבתו והוי כנעשה בלא כוונה מ"מ ס"ס הא איתעבד ביה מעשה היתר וליתא בחזרה. ועיי"ש שכתב דלפי"ז לא אמרינן אעל"מ ביבום ובשחיטה, והוא שלא כסברת הגהמ"ח ודו"ק. .

2וכהאי גוונא לענין אין מבטלים איסור לכתחילה, שאפילו לאלה הסוברים שזהו איסור מדאורייתא ג"כ לא שייך להגיד בזה אי עביד לא מהני, כי גם כאן אין הדין בא בתור חלות, אלא בתור דין המציאות של רוב ומיעוט, שהמיעוט מתבטל כלפי הרוב 99 כך תירץ הפר"ח ודימה זאת לדברי התוס' בצרם אוזן בכור, הו"ד במשובב נתיבות (סי' לד סק"ה). .

3ובאופן שכזה יוצא לנו עוד תירוץ חדש על הקושיא, מהא דהשוחט בשבת - שחיטתו כשירה. כי גם השחיטה אינה פעולה שמביא לחלות בתור פועל יוצא 100 ואע"פ שבעינן 'כח גברא' ו'שחיטת ישראל בן דעת', היינו שרק על ידי זה יש שם 'שחיטה', אבל סוף כל סוף למה דס"ל להגהמ"ח השתא ההיתר נפעל על ידי מה שהיא 'שחוטה' ולא בהיתר החל ב'מעשה השחיטה'. , אלא זהו ג"כ דין מציאותי , כי כשנשחטה - אין כבר מציאות של אבר מן החי ולא מציאות של נבלה 101 הנה בדומה לזה תירץ הבית אפרים הנ"ל, אך בשום לב אין התירוצים מכוונים, כי לדעת הגהמ"ח בעינן שהמציאות מצד עצמה תתיר, ובשחיטה גם אם לא בעינן כונה, מכל מקום יש לומר, וכפי שאכן מעיר הגהמ"ח לקמיה, שאין מציאות השחיטה מתירה אלא המעשה, ואילו לסברת הבית אפרים לא קשה. .

4אכן, באמת אין הדבר כל כך ברור שהשחיטה זהו רק ענין מציאותי לבד, כלומר: שהדין הוא בעצם המציאות, כי יש גם כן מקום להגיד, שהשחיטה שייכת לסוג הראשון של מציאות ודין, שהמציאות פועלת את הדין ושהשחיטה אינה רק שלילת אבר מן חי ונבלה כנ"ל, אלא שהיא פועלת גם באופן חיובי, להתיר את הבשר; ובאופן השני עדיין הקושיא הנ"ל במקומה עומדת, ועל זה הערכנו במק"א 102 חלק א סוף מדה ה (אות לא-לב), ולהלן מדה יג (אות לא והלאה). .