המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין ז

1ואמנם מעצם הכלל הגדול, שספק ממונא לקולא וספק איסורא לחומרא, יש ללמוד שיש דיון ממוני לחוד ודיון איסורי לחוד; ואין הדיון הממוני בא רק מצד האיסור שיש בזה. ועל כרחך שיש מושג בעלות גם בלי האיסור של לא תגזול הקשור בזה.

2כי כבר הבאנו במק"א וביחוד במדת "סבה ומסובב ועצם והסתעפות 46 חלק א מדה ח אות כא. ", כי על הקושיא הקדומה: מדוע אנו אומרים ספק ממונא לקולא ואין אנו באים בזה מצד ספק אסור של לא תגזול? - הנה התירוץ המתאים ביותר הוא, שבכל הספקות אנו מביטים על עיקר הספק ולא על הדברים המסתעפים ממנו, והאיסור של לא תגזול הוא רק דבר המסתעף מהממון 47 ראה בהרחבה בשערי יושר (שער ה פרק ב). . אכן, זה גופא כבר מחייב את ההנחה היסודית שיש מושג ממוני לחוד, כלומר: שיש מושג הבעלות גם בלי האסור המסתעף מזה. כי אם נגיד שכל מושג בעלות בא מה"לא תגזול", הלא יוצא ההיפך, שגם בספיקא דממונא הספק ממון מסתעף מספק איסור.

3ומכאן ראיה שגם המושג חיוב שיש בממון הוא מושג עצמי לחוד והמצוה שיש בזה היא רק מסתעפת מזה, שהמצוה באה על האדם שימלא את החיוב הזה שכן כל דיני ממונות סובבים או על יסוד של בעלות - אם יש בעלות לזה או לזה - או על יסוד של חיוב . וביסודם יש או איסור או מצוה, בנוגע לבעלות האיסור של לא תגזול ובנוגע לחיובים המצוה של פריעת חוב, וכמו שהבעלות היא מושג עצמאי והאיסור רק מסתעף מזה, ככה ג"כ מושג החיוב הוא מושג עצמאי שהמצוה רק מסתעפת מזה, כנ"ל.

4והראיה, שכמו בספקות הנוגעים בבעלות אמרינן ספק ממונא לקולא ככה ג"כ בספקות הנוגעים לחיוב אמרינן ספק חיוב - פטור. ואין אנו באים בזה מטעם ספק מצות עשה שלחומרא אזלינן, וע"כ ג"כ שהמצוה היא רק בבחינת דבר המסתעף, ומכאן שוב ההוכחה שיש מושג חיוב עצמאי גם בלי המצוה הכרוכה בזה.

5וכל אלה הדברים מחזקים את הנחתנו הכללית שגם המושג בעלות וגם המושג חיוב המה מושגים מציאותיים כשהם לעצמם ושהתורה נתנה תוקף למציאויות הללו על ידי האיסור והמצוה הנ"ל.

6והמושג המציאותי שיש בזה הוא המושג של ו"הארץ נתן לבני-אדם" 48 ראה גיטין (מז, א) "אע"פ שאין קנין לעכו"ם להפקיע יש לו קנין לחפור בה בורות וכו' שנאמר והארץ נתן לבני אדם" (ועיין חי' רח"ה על הרמב"ם תרומות פ"א ה"י בביאור מח' רבה ור"א שם). וע"ע סנהדרין (קג, ב) אמר (יהויקים), כלום צריכים אנו לאורו יש לנו זהב פרויים וכו' אמרו לו והלא כסף וזהב שלו הוא וכו' אמר להם כבר נתנו לנו שנאמר והארץ נתן לבני אדם. וע"ע אתוון דאורייתא (כלל ג) שהביא ג"כ פסוק זה כמקור לכך שיש ענין בעלות (ושמטעם זה בהקדש לא שייך כלל). וע"ע ברמב"ן עה"ת (בראשית א, כח) עה"פ "ומלאו את הארץ וכבשוה". - וגם הבעלות וגם החיובים הם מתוך הסכמה כללית של בני-אדם 49 הגהמ"ח כרך כאן את יסודו שהכל תלוי בהסכמת בני אדם, במה שנלמד מהפסוק והארץ נתן לבני אדם. אך אין זה בהכרח כלל. ניתן לומר שהארץ נתנה לבני אדם בקנינים שהם מהתורה או מסברא (כמו הכנסה לרשותו), וקניני הסוחרים לא יועילו בזה. . ומובא בתוס' ב"מ 50 ראה תוס' רא"ש המובא בשטמ"ק (בבא מציעא דף צד, א). וע"ע בתוס' כתובות (נו, ב ד"ה הרי זו). שגם דיני השומרים השונים הם מתוך שהתורה ירדה לסוף דעתם של בני-אדם.

7וזהו מה שאנו אומרים בב"ק (ו' ע"ב) שעל המוציא מחברו עליו הראיה אין אנו צריכים לקרא כי סברא היא: "מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא". כלומר: שכמו שכל דיני בעלות וחיובים בעיקרם באים על יסוד של דעת בני-אדם, ככה ג"כ הדבר שהמוציא מחברו עליו הראיה הוא ג"כ מיוסד על הסברא הכללית של בני-אדם. באופן שגם הכלל של הממע"ה אין זה בבחינת דין אלא בבחינת מציאות , כנ"ל 51 הגם שבודאי אין הכונה ל'מציאות' כפשוטה, שהרי ענין זה של הטלת חובת הראיה, הוא רק דין ומשפט, אך נראה כוונת הגהמ"ח שבשונה מכל דיני התורה שהם דינים אותם קבעה התורה כמו 'חזקה' 'רוב' 'עדות' וכיוצא בהם, הרי שדין המע"ה כמו יתר דיני המשפטים הינם דינים טבעיים הבאים מצד הסברא החיצונית. ואמנם דיני הממון מסובבים פעמים רבות גם מכח דיני התורה, כמו למשל דיני ופסולי עדות שיקבעו על ממון מסויים למי הוא למרות שאין זו הכרעה של מציאות טבעית. והפרטים רבים בכל זה ואכמ"ל. וע"ע לעיל דבעכו"ם ליכא חזקת ממון, ומה שנכתב שם בביאור החילוק בין גוי לישראל, אף שלענין ה'מציאות' לא שייך לחלק ביניהם, וכמש"כ הגהמ"ח עצמו לענין 'בעלות' בעכו"ם. .