המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טז; מושג הזמן כא

1וקרוב לאותה המחלוקת של בעה"מ ולשאר הראשונים הנ"ל בפסחים בדבר שאינו ממון עכשיו ויהיה ממון לאחר זמן, הוא ג"כ מחלוקת הרמב"ם והרא"ש בהא "דחיישינן שמא שוה פרוטה במדי" בקדושין (יב, א), שהרמב"ם פסק להלכה בפ"ד מהלכות אישות (הלכה יט) "קדשה באוכל או בכלי וכיוצא בו ששוה פחות מפרוטה הרי זו מקודשת מספק וצריכה גט מספק, שמא דבר זה שוה פרוטה במקום אחר, הא למדת, שכל המקדש בשוה כסף, אם היה באותה המדינה שוה פרוטה הרי אלו קדושי ודאי, ואם אינו שוה פרוטה הרי אלו קדושי ספק. יראה לי, שאם קדש בתבשיל או בירק וכיוצא בהם, אם לא היו שוה פרוטה באותו מקום אינה מקודשת כלל שהרי דבר זה אינו מגיע למקום אחר עד שיופסד ויאבד ולא יהא בו שוה פרוטה".

2ומדבריו משמע להדיא, דאם היינו יודעים בודאי שבמדי שוה פרוטה היו הקדושין קדושי ודאי מדברי תורה, וכל הספק הוא מפני שלא ידעינן אם באמת זה שוה פרוטה במדי 422 הרא"ש (דלקמיה) כתב שכן משמע מהרמב"ם אלא שהוא הביא רק את הסיפא של הרמב"ם, והאחרונים דנו מהיכן דייק כן הרא"ש, בעצמות יוסף (קידושין שם) כתב שהדיוק הוא מהרישא, ממש"כ הרמב"ם דמקודשת מספק שמא שוה פרוטה במדי, וכן נראה שהבין הגהמ"ח. אך יש אחרונים שחולקים ומתרי טעמי, חדא, דא"כ הו"ל להרא"ש להקדים את תחילת דברי הרמב"ם והעיקר חסר מהספר, ועוד כי יש לדחות שכוונת הרמב"ם לחדש שאפילו שיש רק ספק דלמא שו"פ במדי אפ"ה מקודשת מספק, ראה: קרבן נתנאל (על הרא"ש אות ל); שו"ת נחפה בכסף (אה"ע סי' א וסי' ז); שו"ת אמרות טהורות (סי לא), והם כתבו שההוכחה היא מהסיפא של הרמב"ם. ובעיקר הדיוק, ראה מגיד משנה שכתב דמלשון הרמב"ם משמע דאף בכה"ג שהוא ספק לא הוי אלא ספק, ועיין אמנם לקמן (אות כב) סברת הגהמ"ח ששווי עתידי מסופק אינו יוצר כלל שויי עכשווי. ועוד בדעת המ"מ, ראה: עצמות יוסף (שם); לחם משנה על הרמב"ם (שם) בשם היש"ש ומה שנו"נ בדבריו; תפארת שמואל (על הרא"ש הנ"ל). .

3אכן הרא"ש 423 קידושין פ"א סי' יז. חולק על זה ואומר שאין בכסף אלא מקומו ושעתו , ואפילו אם בודאי שוה פרוטה במדי אין כאן קדושין אלא מדרבנן, וממילא אין הפרש אם זהו דבר המתקיים או דבר שאינו מתקיים.

4וג"כ הוא מעין מחלוקת אם אנו מתחשבים עם השווי של העתיד, שלדעת הרא"ש אין לנו בענינים כאלה אלא מקומו ושעתו , והרמב"ם נראה שחולק על זה 424 מלבד החילוקים שמחלק הגהמ"ח לקמיה, הנה גם אם נתפוס את נקודת המחלוקת ביניהם כיצד לדון שווי ממון כשאינו לפנינו, מכל מקום לכאורה אין הנדון כאן נוגע כלל לסוגית 'זמן', ובייחוד כפי שהגדירה הגהמ"ח אם הזמן הוא 'אחד' או 'מחולק', דהלא אין הנדון ב'שוה פרוטה במדי' מצד ש'כעת' הוא לא שוה ורק 'לאחר זמן' כשיגיע ל'מדי' יהיה שוה, כי נראה בסברא שגם אם יוכל לעשות בחפץ קנין חליפין כאן עם אחד מתושבי מדי, גם אז יש מקום לדון שכל שאינו שוה 'כאן' פרוטה, אין לו תורת ממון (וצ"ת לדון שאם יש כאן אחד מתושבי מדי הוא עצמו מחשיבו לתורת ממון, דלכאורה ל"ה אלא בגדר 'לדידי שויא לי', ודו"ק), כמו כן אין נראה להרחיב את הגדרת הגהמ"ח גם למושג 'מקום' ולדון אם ה'מקום' הוא 'אחד' ואז מהני מה ששוה פרוטה במדי, או שהמקום נחלק למקומות רבים וכל אחד מהם נדון בעצמו. ושעל זה התבטא הרא"ש שאין לו אלא ' מקומו ' ו' שעתו '. ודוחק. ועיקר הנדון נראה כי הוא בגדרי 'ממון', שענין הממון הוא מה שניתן להוציא ממנו והשוויות שקבעה התורה שתיחשב ממון הוא שוה פרוטה , ועל זה בא הכלל של הרא"ש בדוגמת אין להקדש אלא מקומו ושעתו, שגם לענין השווי יש לדון את המציאות כפי שהיא כאן במקום המסחר, ולא מהני המציאות במקום אחר לקבוע את פני המציאות במקום זה, וה"ז בגדר 'פנים חדשות באו לכאן' (בדומה לאפר איסורי הנאה, ודו"ק). וא"כ אין לדמות כלל מחלוקת הרא"ש והרמב"ם למחלוקת בגדרי זמן. .

5אכן כפי שאמרנו הנה מחלוקת זו היא רק מעין מחלוקת של בעה"מ ושאר הראשונים, כי אמנם אפשר, שאפילו לבעה"מ שאין זה נקרא אפילו גורם לממון בכ"ז סובר כאן הרמב"ם שזה נחשב אפילו לממון ממש, מפני שלענין חמץ שאסור בהנאה בהוה, בזמן הפסח, הנה האיסור הנאה שולל את כל המושג ממון שיש בזה, וגם את ההנאה שיש לו מהשווי שיהוה ליה בהעתיד 425 והוא כדוגמת מש"כ במערכת הקנינים הנ"ל, שעל ידי איסור התורה פקע מהחפץ כל דין ממון, ונצטרך לומר לדעת בעה"מ שבזה גם אין מחלוקת אם גורם לממון כממון דמי דלכו"ע בכה"ג לאו כממון דמי והסיבה היחידה שייחשב ממון הוא מה שהוא 'מחזיק' ממון לבעלים שחייבים באחריותו. , וזו היא הסברא של בעה"מ הנ"ל, שאי אפשר לתת לזה אפילו את השם של גורם לממון. אבל לענין פחות משוה פרוטה, אפשר שכיון שלאחר זמן יהיה שוה גם עכשיו נחשב לממון, כי אינו דומה חסרון בעצם לחסרון בשווי .

6ולהיפך, הרא"ש יכול לסבור ככל הראשונים שכן נחשב גורם לממון, אבל ראשית, אין ההלכה כר' שמעון שגורם לממון כממון דמי. ושנית, אפילו לר' שמעון זהו רק בליתא בעינא ולא כשאיתה בעינא 426 כן כתב הקצוה"ח (סי' שפו סק"ז), ציינו הגהמ"ח לעיל (אות יט), וראה שם בהערות מה שצויין מדברי הגהמ"ח ב'מבוא' אודות תירוץ זה. , ובכל האופנים אי אפשר לקדש אשה בדבר שהוא רק כזה גורם לממון כמו שלא יכול למכור באופן שכזה.

7והמחלוקת של הרמב"ם והרא"ש כפי שביארנו במק"א 427 דרכי הקנינים (שמעתתא ח פרק ד). היא בזה, אם פחות משוה פרוטה לא הוי בכלל כסף או דזהו רק בגדר של פחות מכשיעור, דהנה זה ודאי, דדבר שיש לו איזה שווי גם עכשיו ולאחר איזה זמן יהיה שוה יותר שבודאי השווי של העתיד מכריע גם כן על ההוה, אלא שכל המחלוקת היא מפני שעכשיו אין בזה גם שוה פרוטה והמחלוקת היא כנ"ל 428 עיין שם בהרחבה, וזה לשונו שם בקיצור: יש לחקור בהא ד"חמשה פרוטות הן" (בבא מציעא נה, א) אם פחות משו"פ לא יחשב כלל לכסף ולדבר ממשי , או דהוה כסף ודבר שאין בזה הקפדת והנאת בני אדם, ומצינו בזה מחלוקת הראשונים וכו'. ובזה נוכל ליישב דברי הרמב"ם וכו' והקשה עליו הרא"ש וכו' ונאמר בזה, דבאמת גם הרמב"ם יודה דאין בכסף ובשוה כסף אלא מקומו ושעתו, אבל זה רק אם נתפוס דפחות משוה פרוטה לאו כסף הוא ואין לנו לחוש מה דבמדי הוי זאת כסף, אכן הרמב"ם לשיטתו, דכסף מקרי גם כלשהו , והא דאינה מקודשת הוא משום דהנאה אין כאן, א"כ אין זה חסרון עצמיי, אך ורק חסרון מקריי , ומובן דבזה לא שייך לקבוע גדרים ד"אין לך אלא מקומו ושעתו" דהא סו"ס מקרה יש כאן דיהיה לה הנאה מזאת. וזה הוא שהבדיל הרמב"ם בין דבר המתקיים לדבר שאינו מתקיים, דשם גם ה'מקרה' - אין . וע"ע בר"ן שכתב טעם נוסף דמהני מדין לדידי שויא לי, והק' עליו האבני מילואים (סי' לא סוס"ק ז) דהא הר"ן לעיל נסתפק אם מהני לדידי שויא לי בפחות משו"פ. ובקהילות יעקב (סי' ב) כתב שהרמב"ם והר"ן משלימים זה את זה, וגם הרמב"ם ס"ל דבעינן נמי לסברת לדידי שויא לי, והיינו משום דבפחות משו"פ איכא ב' חסרונות. חדא, שאין לו תורת ממון, והשני מה שאין בו הנאה. וזהו דבעינן כאן לתרי טעמי, חדא שיהיה שו"פ במדי כדי לתת לו 'תורת ממון', וכן הא דלדידי שויא לי בשביל שייחשב הנאה. עיין נמי: אבן האזל (על הרמב"ם שם); זכרון שמואל (סי' מט); חי' הגר"ש היימן (ח"ב סי' סה). והאחרונים האריכו בסברות אלו, בדעת בית שמאי שמתקדשת רק בדינר אם בכה"ג בעינן לסברת 'שוה דינר במדי' או דבכה"ג דבלא"ה יש לו תורת ממון לא שייך נדון זה, ואכמ"ל. .