המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טז; מושג הזמן מו

1ועי' בר"ן שם "והוי יודע, דכי תנן הכא, אם מת לא יירשנו, לאו למימרא דכיון דנכסים אסורים לו בהנאה לא יזכה, דהא קתני בסיפא דההיא בפרק הגוזל קמא (קט, א) נותן לבניו או לאחיו, ואם אין לו לוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו, ואם לא יזכה בגוף הנכסים, היאך נותנן לבניו או לאחיו והאיך בעלי חוב באין ונפרעין הימנו? - וכו' - היכי שרי והא מתהני מטובת הנאה דידהו ואסור" 577 והיא קושית הרשב"א שם ועוד ראשונים, ועיי"ש שמתרצים שהוא מראה מקום להם ומניח לפניהם ואומר להם מה אעשה וכו', וע"ע רמב"ם (הל' נדרים פ"ה ה"ו) וכסף משנה שם. ?

2אכן לפי דברינו אפשר לנמק גם את זה, דבכה"ג יש הפרש בין הנאה הבאה מעצם הדבר ובין הנאה הבאה מהשווי הממוני שבדבר, דהא ס"ס כשמת או מכרו לאחר אין לו כבר בזה שום שווי ממוני וה"שלו" נפסק לגמרי, אלא שכאמור לענין איסורים האיסור של קונמות שהוא איסור חפצא משמש ה"שלו" לא בתור יסוד אלא בתור סבה כנ"ל, אך במה דברים אמורים, לענין איסורי הנאה שבאים מהחפצא גופא, לא כן בהנאות הבאות רק מצד השווי הממוני שבזה, בהמושג הממוני שבדבר בודאי משמש ה"שלו" בתור יסוד, וכשמת נפקא השלו בכל האופנים 578 ובעיקר דברי הר"ן, ומה שמשמע מדבריו דאיסורי הנאה הוי שלו, ושלכאורה הוא סותר דברי עצמו (מדף פה, א) האריכו האחרונים הרבה, ראה מה שכתב וציין הגהמ"ח בספרו דרך הקודש (שמעתתא א-ה), ומש"כ שם בדעת המחנה אפרים (זכיה והפקר סי' ד); נתיה"מ (סי' ערה סק"א) ועוד. .