המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טז; מושג הזמן סב

1ועי' בר"ן גיטין (פ' האומר, סו, ב) שמביא את דברי הרמב"ן שמקשה על הא דאמרינן שם גבי גט שאם אומר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי דהויא שליחות, ומקשה מהא דנדרים, דכל הרוצה לתרום יבוא ויתרום דשרי במודר הנאה ונראה דזה לא מיקרי שליחות? ותירץ הרמב"ן ז"ל דבאמת בכל הרוצה לא הויא שליחות, אלא אם כן נתן לו רשות לתרום, והא דמהני גבי תרומה משום דבתרומה בגלוי מלתא בעלמא סגי , כדאמרינן באלו מציאות באמר כלך אצל יפות ונמצאו יפות תרומתו תרומה, והר"ן מרבה לתמוה על זה דהא אמרינן שם בב"מ שדוקא כששויה שליח?

2אכן לפ"ד אפשר שאין סתירה בין הרשב"א הנ"ל 659 בנדרים (לו, ב) המובא לעיל (אות נט), עיין שם. ובין הרמב"ן, כי כאמור עיקר ההדגשה של הרשב"א הוא משום דעת המעשה - וגם ע"י אנן סהדי, הלא ס"ס אין דעת הבעלים , אבל כשאמר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום, אע"פ שאין כאן שליחות ממש, אבל ס"ס דעת הבעלים היתה על זה מקודם ובזה די - והא שמקשה הר"ן מב"מ הנ"ל, הנה אדרבא משם מעין ראיה להרמב"ן, דהא הגמרא מדגישה כל העיקר מפני "מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם " ולא מצד זה שבכלל בלי שליחות אין התרומה תרומה. ונראה שבכאן בעינן כל השליחות רק מצד ה"לדעתכם" ובלי זה בגלוי בעלמא סגי 660 ראה כעין דברי הגהמ"ח אך לא לגמרי בדרכו במה שכתב בבנין שלמה (לבעל החשק שלמה, ח"א סי' ט), וראה לקמן (אות סח). .

3ושני הדברים אמת גם דברי הרשב"א שאפילו בזכות גמורה לא שייך להגיד בתרומה וחלה זכין לאדם שלא בפניו, משום דס"ס חסר ה"לדעתכם", ולהיפך אפילו כשאי אפשר לדון מצד זכות ויש רק גילוי דעת לבד, אם אין החסרון מצד ה"לדעתכם" שפיר דמי.

4אלא שלכאורה קשה איך יתכן הדבר שבתרומה בגילוי בעלמא סגי בשעה שכל עיקר שליחות ילפינן מתרומה כמבואר בקידושין (מא, ב)?

5אכן אפשר לומר שזוהי גופא הפרכא שם "מה לתרומה שכן ישנה במחשבה" - והביאור הוא עפ"י מה שביארנו באריכות בספרנו במדת "אמצעי ותכלית" 661 מדה י (אות יד-כד). ועיין שם בדברי הגהמ"ח דבמקום דלא בעינן 'כמותו' אין זה שייך לדיני שליחות (ושם (באות יד) מנה להדיא את תרומה כמצוה מסוג ב' דבעינן כמותו), אכן מדבריו כאן היה אפשר לומר שהכוונה היא לחלק בשליחות עצמה בין ב' הענינים הללו, וראה בהערה הבאה מהעונג יו"ט, ודו"ק. - דיש שני סוגי שליחות , יש סוג שאנו צריכים רק ל"שלוחו של אדם" לבד, ויש סוג שאנו צריכים ל"שלוחו של אדם כמותו " - בהמושג השני נכנסים אלה הדברים שהמשלח בעצמו צריך להיות הפועל, ואם עושה זאת אחר הוא רק ע"י זה שנעשה השליח לכמותו , ובהסוג הראשון אלה הדברים שעל המשלח רק להוציא את הדבר מכח אל הפועל, ושם לא בעינן ה"כמותו" אלא רק לשלוחו של אדם בלבד, כדי שתתיחס - ורק יחס בלבד - הפעולה אל המשלח, ובתרומה באמת בעינן רק "שלוחו של אדם" לבד, כי בתרומה בעינן רק "מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם " שההפרשה תהיה עפ"י דעת בעלים, אבל לא שההפרשה גופא תהיה רק ע"י הבעלים דוקא. ובשביל כך אומר הרמב"ן שאף על פי שמועיל בתרומה באומר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום, אבל זהו לא מדין שליחות, כלומר, שכאן אין הגדר של " כמותו " אלא רק שלוחו של אדם לבד, שס"ס זה בכלל "לדעתכם" של הבעלים, אבל לענין נדרים אין איסור כיון דאין בזה הכמותו 662 ראה עונג יו"ט (סוף סי' קח) שעמד גם הוא על הסתירה לכאורה בין דעת הרשב"א לדעת הרמב"ן, וכתב לחלק בין עיקר גדד שליחות , דאמנם גם הוא מגדרי שליחות שנעשה מכוחו (ולא רק ניחותא בעלמא) ומכל מקום סגי בידיעת בעלים, לבין שליחות של ציווי דעל זה קאי הרמב"ן, וכתב דודאי בעינן גדרי שליחות גם לדעת הרמב"ן, אלא דשליחות של ציווי בעינן דוקא בכתיבת הגט דבעינן שישמעו מפי הבעל ולא בנתינתו, ובמודר הנאה לא שייך האיסור רק באופן שהוא שליחות של ציווי, ומצד שני בתרומה לא בעינן שליחות של ציווי וסגי בשליחות של 'כל הרוצה' (ובעיקר הדבר ראה בדומה לזה בשרשי הי"ם 'שורש ברירה' בסופו, סעיף כה, מה שהשיג שם על הדברי אמת קונטרס ז). ויישב בזה העונג יו"ט גם הערה זו שעמד עליה הגהמ"ח היאך ניתן לומר בדעת הרמב"ן דבתרומה לא בעינן שליחות כלל, וז"ל העונג יו"ט שם (בקיצור): ליישב דברי הרמב"ן ז"ל באופן שגם הוא אזיל בשיטת הרשב"א והר"ן ז"ל דבתרומה בעי דווקא לדעתכם וכגירסת הש"ס דילן וכו' ומי איכא למימר דבתרומה לא בעינן שליחות הא עיקר שליחות בעינן למילף בקידושין מתרומה וכו'. על כן נראה ברור בכוונתו ז"ל, דבאמת גם היכא דהשליח נעשה שלא מדעת המשלח נמי מיקרי שליחות וכו', ומש"כ הרמב"ן דכל הרוצה לא הוי שליחות וכו', אין כוונתו דלא הוי כלל שליחות אלא דלא הוי שליחות של ציווי . ואין ה"נ דהשומע ורוצה לעשות שליחותו נעשה שלוחו במה שעושה הדבר אלא דלשון ציווי לא הוי הלכך בגט דבעינן שיאמר דווקא לסופר והסופר לא מצי למשווי עצמו שליח לא מהני כל הרוצה, אבל בתרומה דלא בעינן ציווי ואפילו לפי מה דמסקינן דבעי מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם היינו דבעי שידע הבעה"ב מזה אבל ציווי ממש לא בעינן , וכו' והש"ס דדחי ותסברא מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, אין כוונת הש"ס דמחוסר ציווי אלא דבעינן שידע המשלח שהשליח עושה שליחותו שיהא לדעתו דומיא דאתם אבל ציווי ממש ודאי דלא בעינן כמו שהיה סבור מעיקרא, ובלא ציווי נמי נעשה שלוחו דמקרא מה אתם לא מוכח דבעי ציווי רק דבעי לדעתו, ולהכי מהני כל הרוצה לתרום דלא גרע מגילוי דעת מעיקרא דניחא ליה דמהני לרבא, ולדעתכם נמי הוי דהא אמר כל הרוצה ונעשה מעצמו שלוחו, אבל גבי גט דבעינן ציווי לסופר ולעדים לא מהני גם כל הרוצה יכתוב וכו', ולפ"ז גם הרמב"ן מודה לסברת הר"ן דבתרומה אמרינן מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם וכגירסת הש"ס דילן וכו'. והיה מקום לומר גם בעומק החילוק של הגהמ"ח, כי ההבדל בין היכא שבעינן ל'כמותו' לבין היכא דסגי רק שהדבר ייעשה מחמתו, הוא בזה גופא אם בעינן שליחות של ציווי או לאו. אך מכל דבריו לקמיה מוכח שכוונת הדברים היא כפשוטם, עיין עוד לקמן (אות סג-סד). .

6וזהו שמקשה שם הגמרא "מה לתרומה שכן ישנה במחשבה" כלומר, דמתרומה אין לנו ללמוד רק שליחות מסוג הראשון, מסוג של "שלוחו של אדם", כי שם לא בעינן מהבעלים שיעשו את הפעולה בעצמם, אלא רק המחשבה לבד, הדעת בעלים, אבל אי אפשר לנו ללמוד מזה את הסוג השני את ה"כמותו".

7אכן לפ"ז יצא דבר חדש דבהפרשת תרומה גם אם הפריש ע"י שליח חשו"ק ג"כ הוי שליחות כמו שאמרנו שם לענין משלוח מנות, שאפשר ג"כ ע"י קטן משום דשם בעינן רק "שלוחו של אדם" לבד 663 עיין שם (אות יח) ומה שצויין שם מהחת"ס ומהאחרונים שדנו בדבריו. והנה לפי מה שנתבאר לעיל בהערה שאין לשלול תרומה מפרשת שליחות, אלא שני הגדרים הם בגדרי שליחות, א"כ יש לחלק היטב בין משלוח מנות ששם לא בעינן כלל שליחות, לבין תרומה דבעינן שליחות אך לא כמותו, ועיין היטב בדברי הגהמ"ח בדרכי הקנינים (שמעתתא ח פרק כ) שגם שם הביא הגהמ"ח את ההערה ממשלוח מנות, ושם בהערות צויין לדברי הגהמ"ח להלן (מדה כג אות עט); חת"ס גיטין (כב, ב); דבר אברהם (ח"א סי' יג סק"ד), ובדרכי הקנינים שם הרחיב הגהמ"ח בחילוק שבין גדרי השליחות, ובתוך דבריו שם מבואר להדיא דתרומה היא מהדברים שהמצוה היא במעשה ולא בתכלית, ואכתי דברי הגהמ"ח כאן צ"ת. וע"ע לקמן (אות סג-סד; סח-סט). ?

8אמנם באמת כבר חדש את זה הנתה"מ בח"מ (ס' קפב ס"ק ב) שכתב: "נראה, דבתרומה אם אמר לקטן צא תרום והקטן קרא שם תרומה אין תרומתו תרומה, אבל אם צוה לקטן לתרום, והמשלח אמר תרומה שיפריש קטן זה ויקרא לו שם תרומה, יהיה תרומה על מותר התבואה, הוי תרומה, דהא תרומה נטלת במחשבה", והוא כדברינו הנ"ל דעל עצם ההפרשה אין אנחנו צריכים ל"שלוחו של אדם כמותו " אלא רק לשלוחו של אדם בלבד, והחידוש הוא רק בזה 664 לכאורה היא ראיה לסתור, דהנתה"מ לא מיירי אלא כשהבעלים עושים להדיא את מעשה ההפרשה, אבל דעת בעלים לבד לא סגי, ולהדיא בנתיה"מ שאם הקטן קרא שם תרומה לא מהני, וכל שכן בסוגיין דהוי דעת בעלים למפרע, דהא כשתרם בתחילה היה שלא מדעתו. ואדרבה, כל חידושו של הנתיה"מ הוא דעל הקריאת שם לא היה שליחות ועל ההפרשה לא בעינן שליחות, ודין שליחות בתרומה הוא כשמצוה גם על הקריאת שם. ולדברי הגהמ"ח הדרא קושיא לדוכתה, והיאך למדים דין שליחות מתרומה, הא בתרומה עיקר הקריאת שם היא על ידי הבעלים ולהפרשה לא בעינן כלל שליחות, וצ"ת. וע"ע בדברי הגהמ"ח (דרך הקודש שמעתתא ו פרק יא) שהביא את דברי הנתיה"מ הנ"ל, וביאר אותם ע"פ התוס' בערכין (ה, א) ותוכן דבריו הוא שכשעשה שליח שהוא זה שיפריש באמת לא מהני תרומה במחשבה, ומכח זה הקשה הגהמ"ח במקום אחר (בספרו שם שמעתתא ז פרק י) דאם באמת מהני תרומה במחשבה, א"כ מה צריך כלל גדר שליחות על ההפרשה הלא מהני גם נותן עיניו בצד זה ואוכל במקום אחר, ודברי הנתיה"מ מהני רק לתירוץ ראשון שבתוס' ערכין הנ"ל, ותי' (שם בפרק יא) דבמחשבה לבד מהני רק לאפקועי איסור טבל אבל לא מהני לקבוע קדושת תרומה עד שיפרישנו במעשה, ואם בעינן בזה למעשה בעלים (וראה מש"כ הגהמ"ח בפרק הבא) א"כ א"ש מה דבעינן לשליחות, אך אזדא לה שוב מש"כ הגהמ"ח כאן. וכן יש לעיין במש"כ הגהמ"ח בספרו הנ"ל (שמעתתא יג פרק ו, וציינו הגהמ"ח בפרק הבא) דשליחות של תרומה אם כי אינה בעד המשלח אבל היא מכח המשלח, והיינו משום שתרומה היא במחשבת הבעלים ובלא דעת הבעלים לא רק שלא תהיה מצות הפרשת תרומה אלא גם יישאר טבל. וכל הנ"ל סותר את דרכו של הגהמ"ח כאן. ואמנם לפמש"נ לעיל בהערות, שגם במקום דסגי בשלוחו 'שאינו כמותו', אכתי הוא בגדרי שליחות (ולא מהני על זה קטן וכו') אתי שפיר עיקר תירוץ הגהמ"ח, ונצטרך לומר דבאמת בכה"ג לא יהני קטן ולא דמי למשלוח מנות וכנ"ל. אך כאמור הגהמ"ח גופיה אינו הולך בשיטה זו. ויעויין לקמן (אות סד) שהגהמ"ח מחדש, שכל הילפותא לענין שליחות הוא רק בשביל קיום המצוה, אבל איה"נ שבשביל חלות תרומה והפקעת איסור טבל לא בעינן כלל לענין שליחות. .