המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טו; פועל פעול ופועל יוצא כה

1ושם במנ"ח מסתפק ג"כ אם יפסול בידים את הבשר או שיזרוק אותו לים במזיד, אם יהיה נחשב שעבר על לאו שיש בו מעשה 139 בכמה אחרונים העלו דשייך לאו דהותרה במעשה ומשכחת לה בקרבן פסח בשובר עצם שיש בו מח, ראה: מנחת אהרן (פאדווא, סג, ב); עמק המלך (פסוהמ"ק פי"ח ה"ט); פתחי שערים (דרוש יא לשבת הגדול); גן נעול (כפתור א פרח יז אות ה-ו); פורת יוסף (להגר"י שלופר, מערכה יב אות ג); משכנות יעקב (ח"ב סי' ט אות יט); ישמח לב (פסחים פג, ב). וראה מה שכתב לפי"ז בקובץ הערות להגריש"א (חולין פג, ב; תמורה ד, ב; עה"ת שמות יב, י) דלפי"ז משכחת לה לאו דהותרה שיהיה במעשה דוקא בבשר ולא באימורין, ראה בהערה לקמיה מדברי הרמב"ם בהל' ק"פ. וצ"ב דלכאורה בכה"ג הוי לאו שאין בו מעשה דהא השבירה לא גרמה שלא יוכל לאכול (ולא דמי לפוסל הבשר או לזורקו לים), ואפילו אם שברו רגע אחד קודם ואין בידו לאכול נראה פשוט שגם להצד דהגהמ"ח דלקמיה ייחשב אנוס כיון שאין חסרון האכילה לא מצד הבשר ולא מצד הגברא, וצ"ע. וכן העירו בדברי יחזקאל (סימן כח בהשמטות ומילואים. ושם שאם שבר בסוף הזמן אינו עובר כלל). ובמנחת אהרן (שם) כתב לדמות שדומה לחימץ בפסח שאף שהחימוץ נעשה בהמשך הזמן חשיב לאו שיש בו מעשה, עיי"ש. ולכאורה יש לחלק דהתם 'החימוץ' הוא תוצאת המעשה משא"כ בנותר אין ההותרה תוצאת מעשה שבירת העצם (וכמו דלא נימא ששחיטת הפסח הביאה להותרתו), וכבר דנו בחילוק זה בשאגת אריה למכות (להג"ר אריה ליב בנדיט, דף יז, א וראה שם כא, ב); הדר הכרמל (עמ' קסג), וראה הרחבה נוספת בהערה שבאות הבאה. אמנם מלבד זאת יש לומר דהנה יש להסתפק במתרחק ממקום הבשר באופן שלא יוכל לאכלו בזמן אי חשיב 'מעשה', וראה בהערה לקמיה באוכל קודם לכן אכילה גסה, ולפי"ז יש לומר הגדר שכל שיוצר מציאות של העדר אכילה - עובר על לאו זה (ויש להסתפק בשוחט לפסחו טלה גדול שברי שלא יוכל לאכלו). וצ"ת. , ואמנם לדינא אין נ"מ בזה כי בין כך ובין כך אין לוקים על זה, לפי שהוא לאו הניתק לעשה. - אך בזה הי' אפשר לנמק את דברי הרמב"ם 140 הל' פסולי המוקדשין (שם). , שנתן טעם על הא שבלאו דלא תותירו אין מלקות, מפני שהוא לאו הניתק לעשה, והכס"מ תמה מדוע לא נתן את הטעם של לאו שאין בו מעשה, ומובן שאם נתפוס שבכה"ג נקרא לאו שיש בו מעשה, הקושיא מסולקת.

2ומקור הספק הוא בהעבירה של "לא תותירו ממנו עד בקר", אם העבירה היא במה שלא אכל את הבשר בזמנו, או במה שלא נאכל בזמנו 141 לכאורה לאו דוקא 'אכילה' דהא אם ישרוף את הבשר לא יעבור על לאו זה, רק הכוונה לביעור הקדשים מן העולם, אך כיון שחיובו הוא באכילה דוקא (ואסור לו לשרוף את הקדשים ולכלותם) לכך נקט הגהמ"ח ענין 'אכילה'. - ולהצד הראשון בכה"ג לא יעבור כלל על הלאו הזה, כי בעצם הדבר מה שפוסל את הבשר או במה שזרקו לים, אין העבירה של לא תותירו כמובן, ומה שלא אוכל את הבשר אחר כך הלא בזה הוא כבר אנוס 142 אכן יש לדון בגדר מכניס עצמו לאונס אם חשיב מעשה עצם מה שהכניס עצמו לכך, ואכמ"ל. . אבל אם נימא שהעבירה היא במה שלא נאכל בזמנו, הנה בזה גופא מה שעושה את הבשר לאי-ראוי לאכילה יש העבירה, ובעבירה זו הלא יש מעשה 143 עיין ברמב"ם (הל' קרבן פסח פ"א ה"ז) שכתב דמותיר אימורין של קרבן פסח אינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה, והביאו המל"מ בהל' פסוהמ"ק (הנ"ל). ונצטרך לומר לדרכו של הגהמ"ח דבזה גופא חלוק דין בשר מדין אימורין, דדין האימורין הוא על ה'פועל' - שיקטיר הבשר בזמנו, ואילו דין הבשר הוא כהצד השני ב'פעולה' - שייאכל הבשר בזמנו, ודו"ק. ע"ע בספר הרועים בשושנים (להגרצ"ה ברודא בעל תאמי צביה, זבחים פ"ה מ"ג) שכתב דהאפשרות למעשה היא באוכל אכילה גסה וזה שייך רק בבשר קדשים ולא באימורים, ומדבריו נראה דמעשה הפוסל את הבשר עצמו לא מהני, ואפשר שסברתו גם היא תובן ע"פ הגדרתו של הגהמ"ח, ונימא דגם בבשר קדשים איסור הנותר הוא מצד ה'פועל' (ועוד יש לחלק דכל שהגברא מוכן לאכילה אף שמצד הבשר אי אפשר לאכלו לא הוי הפקעה, וצ"ת), משא"כ במונע את עצמו מלאכול הוי 'מעשה', אך זה שייך כמובן רק בבשר קדשים ולא באימורים. וראה חי' רבינו הגרי"ז (תמורה ד, ב) בשם הגר"ח, דחלוק הלאו דלא תלין שנאמר באימורין דהאיסור הוא על מה שפוסל אותם בלינה, להלאו דלא תותירו שהאיסור הוא מה שעושה את הבשר ל'נותר', עי"ש בהרחבה. וע"ע אבן האזל (פסוהמ"ק שם). .