העמק דבר על דברים א:ג

1ויהי בארבעים שנה. בא המסובב אשר דבר משה וגו׳. נמצא דויהי בארבעים שנה קאי גם על סוף המקרא הקודם גם על תחלת מקרא זה. וכך הוא דרך המקראות הן באותיות הן בתיבות כמש״כ כ״פ:

2ככל אשר צוה ה׳ אותו אליהם. האי אותו אליהם מיותר והרי הרבה פעמים כתיב אשר צוה ה׳ לאמר. ולא הוצרך המקרא לפרש אשר צוה ה׳ אותו לאמר לישראל שהרי זה מובן מעצמו. אלא הכונה בכל אשר צוה ה׳. הוא כמש״כ בס׳ שמות ל״ד ל״ב ובכ״מ דמשמעות צווי בכ״מ הוא דברים שבע״פ שהיה לו על תורה שבכתב. והנה נכלל בזה הלכות המקובלות וכדאי׳ בברכות ד״ה והמצוה זה המשנה. וזה כבר לימד משה לישראל באהל מועד כדאיתא בעירובין דנ״ד כיצד סדר משנה משה למד מפי הגבורה נכנס אהרן ושנה לו משה פרקו כו׳ עד נכנסו כל העם ושנה להם משה פרקן כו׳ וע״ז אמרו בחגיגה ד״ו וסוטה דל״ז דכללות ופרטות למד משה בהר סיני ושנאן באהל מועד. וברבה שמות פ״מ אי׳ אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה. ראה ויספרה בסיני הכינה באהל מועד. וזה היה עיקר ההוראה שהחל בא״מ כדאיתא במד׳ חזית עה״פ ואל חדר הורתי זה אהל מועד שמשם יצאה ההוראה לישראל. אכל כ״ז לא הי׳ אלא הלכות פסוקות. ומתחלה נאמרו למשה שילמדן לישראל על כל פרשה שהרי א״א להורות שום דבר מתורה שבכתב אם לא בצרוף הלכות ומשניות שעליה. אכן בכלל אשר צוה נכלל גם קבלות שהיו למשה מפי הגבורה איך לדרוש התורה שהן י״ג מדות שהתורה נדרשת וכן ל״ב מדות שבאגדה ומזה הגיע לתלמוד להבין איך יצא המשנה מגוף תורה שבכתב כדי שישכילו להוסיף לקח ולחדש מדעתם ע״פ הויות התלמוד. וזהו משמעות חקים ומשפטים בכה״ת כמ״ש באורך בס׳ ויקרא י״ח ה׳ ע״פ הברייתא בספרי ותלמודין בקדושין דל״ז וירושלמי נדרים פ״ד דחקים הן המדות והכללים והמשפטים הן החקירות איך לשפוט המדות ע״פ הגיון התלמוד והויות דאביי ורבא שהי׳ מאז ומכבר כדאי׳ בסוכה דכ״ח על ריב״ז שהי׳ בקי בהויות דאו״ר. אבל זה לא לימד משה לכלל ישראל כל משך ארבעים שנה עד שבא לערבות מואב. וכמו שיבואר בסמוך בפסוק הואיל משה באר את התורה הזאת. וכ״ה בספרי מנין לכל הדברות כו׳ הכללות והפרטות הגופים והדקדוקים ת״ל ככל אשר צוה ה׳ אותו אליהם. והנה איתא בנדרים דל״ח אריב״ח לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו שנאמר פסל לך כתב לך מה פסולתן שלך אף כתבן שלך. ומשה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל מתיב ר״ח ואותי צוה ה׳ ללמד אתכם חקים ומשפטים ומשני אותי צוה ואני לכם. ומסיק אלא לפלפול׳ בעלמא. ופי׳ הרא״ש הבנה וחריפות והיינו כתבן שלך כי כל החכמה והשכל רמוזים בכתב התורה בצורות האותיות. פי׳ בחסר ויתר ושנוי לשון של התיבה ואותיותיה. למדנו שדרך הפלפול להעלות הלכה מדיוקי המקרא ע״פ המדות. הוא חלק שניתן מתחלה למשה לבדו וכל ישראל לא היו ראוים להשתמש בהוראת התורה אלא ע״פ הלכות המקובלות שאמר להם משה. ומה שלא נתפרש הי׳ להם לדמות מילתא למילתא כדאיתא בב״ב דק״ל ב׳ והא כה״ת דמוי מילתא למילתא וזה תלוי רק בסברות האיך לדמות. אבל זה אינו הכרח והלכה פסוקה. עד שבא משה רבינו ולימד זה הדרך לישראל בערבות מואב. וע״ז אמרו חז״ל בחגיגה וסוטה הנ״ל ושנאן באהל מועד ושלשן בערבות מואב. ואין לפרש השלוש בלמוד לחוד דמאי איריא בערבות מואב הא כל שעה שהי׳ אפשר ללמוד וללמד הי׳ עושה. אלא הפי׳ דבע״מ נתן דרך חדש ללמד בישראל חק ומשפט היאך לחדש הלכה [וע׳ מש״כ בס׳ ויקרא י״ח ה׳ הוכחה שרבותינו בעלי התוס׳ בב״ק דל״ח א׳ הבינו כן ביאור לשון קראו ושנו ושלשו כמש״כ] וע״ז אמרו עוד בש״ר שם הכינה בא״מ וגם חקרה בערבות מואב. והיינו חקור דין מאין מוצאו בתורה שבכתב וכ״ז נכלל בלשון הכתוב ככל אשר צוה ה׳ אותו. היינו אפילו הכללים ודרך הלמוד שהראה ה׳ למשה בעצמו ולא לישראל. עתה דבר משה אליהם. לכל ישראל. [וע׳ ס׳ במדבר ט״ו כ״ג את כל אשר צוה ה׳ אליכם ביד משה ומש״כ שם] ולהלן יבואר דמבריי׳ דספרי מוכח דמימרא דריב״ח אינו מקובל לכ״ע אלא מתחלה עלה ברצון שיהא משה מלמד זה הדרך לישראל אבל מ״מ לכ״ע עוד לא הגיעה שעה ללמדם לישראל עד ערבות מואב ומש״ה כתיב אותו. מה שעד כה לא נצטוה אלא משה ועתה אליהם. נצטוו כל ישראל. ויש לפרש עוד דבכלל תורה שבע״פ הוא סודות התורה אשר לא היו כל ישראל ראוין לדעת מש״ה פירש הכתוב שלא דבר משה אלא ככל אשר צוה ה׳ אותו אליהם. הקבלות שנצטוה להגיד להם ולא הכל מה שידע משה. וע׳ מש״כ להלן י״ח י״ח. וכדאיתא בירו׳ ע״ז פ״ב כתיב ואותי צוה ה׳ אותי ואותי יש דברים שאמר לי ביני לב״ע ויש דברים שא״ל לומר לבניו. ומה שהגיע המסובב מהא שנהי׳ ארבעים שנה. הוא כמש״כ בפ׳ שלח ולהלן ח׳ ב׳ שבשעת גזרה של מ׳ שנה נגזר גלות על ישראל ובשביל זה התכלית ישבו במדבר מ׳ שנה כמבואר שם. וענין הגלות גרם שההכרח ללמד את התורה ע״פ דרך הגיון הפלפול. לבד מה שביארנו בס׳ שמות ס״פ קדש לי שנדרש אז לחרב של תורה לשננה כדי שיהא בזה כח ועוז לשמור כלל האומה ותכליתה. עוד יש ענין גדול ונעלה לעיקר ההוראה בישראל דכ״ז שהיו בא״י בבית ראשון אם לא הגיעו לאיזה פסק הלכה באיזה מקום היתה המצוה לשלוח לבהמ״ק כדכתיב כי יפלא ממך דבר וגו׳ וקמת ועלית וגו׳ ושם נתבררה ההלכה לאמתה ש״ת או שהגיע ע״פ חקי הפלפול וע״ז כתיב אל השופט אשר יהיה בימים ההם. והשופט היינו חוקר בעומק הלכה להוציא משפט לאורה. או ע״י סברא שיצא מכה״ג שעמד לפני ה׳ וע״ז כתיב אל הכהן אשר יהי׳ בימים ההם וכמו שביארנו באותה פ׳ בס״ד. ולא עוד אלא אפי׳ לא הגיע הכה״ג לידי מעלה גדולה כזו ולא ראש הסנהדרין להיות שופט וחוקר בעמק הלכה. ג״כ היאך שיצא מאותו מקום הנבחר כך הלכה ודבר זה למדנו ממש״כ בשאלתות פ׳ משפטים [הנוספת בדפוס על שאלתות הקודמים] אמר משה לפני הקב״ה רבש״ע כתבת בתורתך וקמת ועלית. הרי בזמן שבהמ״ק קיים. ובזמן שאין בהמ״ק קיים מי ישפוט בין עמך ישראל א״ל בעלי תורה דהכי כתיב ע״פ התורה אשר יורוך אי איכא תורה תורה יורוך כו׳. והבאור הוא דכתיב באותה פ׳ ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום וגו׳ ע״פ התורה אשר יורוך וכל זה הלשון מן המקום ההוא מיותר שהרי מיירי בזה המקום כמו שכתוב וקמת ועלית אל המקום וגו׳ וגם ע״פ התורה אשר יורוך וגו׳ כולו מיותר שהוא הוא דכתיב במקרא הקודם ע״פ הדבר וגו׳. אלא ה״ק במקום אשר יבחר סגי ע״פ הדבר לחוד אפי׳ בלי הוכחה מכח התורה ג״כ קיים הדין ע״פ דעת הסנהדרין באותו מקום הנבחר. אבל בזמן שאינו באותו מקום הנבחר אזי דוקא ע״פ התורה אשר יורוך. ומש״ה כשהגיע לערבות מואב הודיע משה רבינו לישראל ענין הגלות שנגזר עליהם ושעל כן מוכרחים לקבל עול תורה בזה הדרך כדי שלא יאבד דרך ההוראה בישראל :