העמק דבר על דברים יא:יג

1והיה אם שמע תשמעו וגו׳. ענין פ׳ זו בכללה יש להתבונן תחלה על אגדה בברכות דל״ה בדרשי דקרא דכתיב ואספת דגנך וגו׳ ורמי מדכתיב ועמדו זרים ורעו צאנכם. ומפרש רשב״י דבזמן שישראל עושין רצונו ש״מ מלאכתן נעשית ע״י אחרים ובזמן שאין עושין רש״מ ע״ז כתיב ואספת דגנך שמלאכתן נעשית ע״י עצמן. וכבר תמהו התוס׳ הרי כתיב והיה אם שמע וגו׳ ויישבו שאין עושין כו׳ היינו שאינם צדיקים גמורים. והדברים סתומים שהרי בפירוש אמר אם שמע תשמעו אל מצותי לאהבה וגו׳ ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם. ומה ה׳ שואל מאתנו יותר. אלא כך הענין דישראל ניזונים ומתפרנסים בא״י בזכות א׳ משני דברים שנקראים לחמי בדבר ה׳. היינו עבודה דכתיב בקרבנות את קרבני לחמי וכמש״כ במקומו בס״ד. או בזכות התורה דכתיב לכו לחמו בלחמי. ומפרש בגמ׳ חגיגה די״ד זה תלמוד. אמנם אין שני הדברים שוין באופניהם. ולהסביר ההבדל יש לבאר דמלכותא דרקיע כמו מלכותא דארעא. שהמלך משגיח על פרנסת עמו בשני אופנים. או שנותן חלק ארץ ונחלה לכל א׳ והמה עובדים איש אדמתו ושבעים לחם. ובזה נכלל שומרי ועושי דבר המלוכה. והמה ניזונים מהכנסת עובדי אדמה וכדומה. או אנשי חילו ובעלי מלחמתו שהמה שומרי מלכותו ועל המלך לזונם מאוצר המלך בלי שום טורח. וידוע שהמלך רוצה ביותר אנשי מלחמתו ואוהבם הרבה יותר מבעלי עבודת הקרקע. כך מלכותא דרקיע. מזין את ישראל או בזכות עבודה שהוא קרבנות או בזכות התורה שנמשלו לאנשי מלחמה ונושאי מלכותו יתברך כמש״כ כ״פ. וכל ישראל משתתפים במה שתומכים אותם כמש״כ בס׳ שמות מ׳ כ׳ ובכ״מ. והקב״ה חפץ יותר בעסק התורה נושאי מלכותו ית׳ ואוהבם יותר מבעלי עבודה. ועוד ביארנו בזה שם כ״ה כ׳ בענין אגדה בב״ב דצ״ט ברומי׳ דקראי דכתיב בכרובים יע״ש. מעתה נבא לביאור פ׳ זו. שאם שמוע תשמעו אל מצותי וגו׳ ולעבדו בכל לבבכם. בתענית ד״ד פירשו עבודה שבלב זו תפלה. והוא רמז טוב לעבודה שבזה״ז שתפלה במקום קרבנות. אבל בא״י ובזמן הבית היה מתפרש כמשמעו עבודת הקרבנות כמשמעות עבודה בכ״מ שהוא במעשה אלא שהתנה הכתוב שתהא העבודה בכל לב ובכל נפש היינו באמונה שבלב שהיא המשפעת ברכה. וברצון גמור שיהא בזה תלוי חיות אנשי מדינה זו ולא ככל ארצות וזהו בכל נפשכם. ומש״ה נקרא עסק הקרבנות ביחוד עבודה יותר מכל מצות שבתורה משום שהיא באה בשביל פרנסה וכעובד אדמתו ישבע לחם. פי׳ דשאני עבודות שהאדם עושה כמו חייט שתופר בגד יכול להיות שאינו עושה בשעה זו בשביל פרנסה אלא כדי שיהא לו בגד ללבוש משא״כ עובד אדמה אינו אלא בשביל לשבוע לחם וה״נ כל המצות באין לתכלית הידוע לו ית׳ המצוה עליהם משא״כ עבודת הקרבנות סתמא בשביל לחם הארץ. וכדאי׳ בכתובות ד״ה למה נקרא שמו מזבח שהוא מזין כו׳. וה״נ נקראת תפלה חיי שעה כדאי׳ בשבת די״ב משום שהוא באה עיקרו בשביל פרנסה: