העמק דבר על דברים כד:א

1ובעלה. לא כתיב ובא אליה כלשון הכתוב כ״ב י״ג אלא ובעלה משמעו דוקא גמר ביאה וכמש״כ לעיל כ״א י״ג בפי׳ תבא אליה ובעלתה. והנה איתא בקדושין דף י׳ א״ל תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה ומסיק כל הבועל דעתו על ג״ב ונתקשו התוס׳ הרבה מסוגיא דיבמות דנ״ה דאיתא שם דהעראה קונה. והגאונים והרי״ף חילקו בין קדושין לקנין חופה ונשואין. ולא נתבאר מקור החילוק ונראה משום דלשון בעילה משמעו דוקא גמר ביאה. ולענין קדושין נ״ל דביאה קונה מדכתיב כי יקח איש אשה ובעלה. או מדכתיב בעולת בעל כמבואר שם ד״ט. מש״ה אינה נקנית אלא בגמר ביאה משא״כ קנין חופה ונשואין דלאו מלשון בעילה נ״ל. ולפי הפשט דלא מיירי כאן בקנין אלא כך משמעות המקרא דאפילו אחר שבעלה בגמר ביאה והרי הוא מקושר עמה בכל היותר אפשר וראוי לאישות מ״מ אם לא תמצא חן בעיניו אפשר לגרש. ולהלן אשמעינן קרא דאפילו באירוסין בעלמא בעי׳ גט בספר כמו נשואה כאשר יבואר. [והא דאיתא בקדושין דנ״ל קיחה קיחה לענין קדושין הוא ג״ש המקובל. וכוונה שניה במקרא כי יקח בכסף או ובעלה היינו שיקנה בבעילה. אבל פשטא דקראי פי׳ כי יקח היינו נשואין ואפילו בעלה בגמר ביאה. ומכאן נ״ל דמהני גט אפי׳ לנשואה]:

2כי מצא בה ערות דבר. דבר ערוה מיבעי לי׳ אלא ערות דבר משמעו לא ערוה ממש שזינתה. אלא דברים מכוערים ודברים שהמה לחרפה לפניו:

3ושלחה מביתו. משמעו שיוציאה מביתו וכמש״כ הרמב״ם ה״ג פ״א בזה״ל ולא נאמר ושלחה אלא אם גירש ולא הוציאה מביתו ה״ז כמו שהחזיר את גרושתו לפיכך צריכה הימנו גט שני עכ״ל. אכן א״כ והוציאה או וגרשה מביתו מיבעי. דמשמעות שלח הוא לרצונו כמו ושלח לכם את אחיכם אחר ושלחתה לנפשה וכן הרבה. אלא מזה למדנו דיש גירושין מחמת שהיא רוצה בכך שחוששת לעיגון או ליבום וחליצה וכדומה ע״ז כתיב ושלחה היינו לנפשה ורצונה. ובפעם השני׳ כתיב עוד ושלחה מביתו וניתן לדרוש עוד שעושין שליח לגרש. אבל בפעם השלישי׳ דכתיב אשר שלחה ולא כתיב מביתו משמעו אשר נתן לה ג״פ ונקרא הגט ע״ש הפעולה שעי״ז הוא משלחה. ומזה למדנו לעיל בפ׳ יפ״ת ושלחתה לנפשה בג״פ כמש״כ שם בשם הספרי: