העמק דבר על דברים כז:יד

1ועני. בכ״מ דכתיב לשון עני׳ הוא מפי אחר כמבואר בירו׳ ביכורים וא״כ הוא תמוה מפי מי שמעו הלוים. ויש לבאר בשני אופנים. חדא דאיתא בסוטה פ״ז דבכל קללה היתה הברכה קודם לה וישראל היו עונים אמן ואיתא ברכות דמ״ז עד שישמע אמן ופרש״י דאמן מכלל הברכה ומצוה להמברך שישמע אמן. ואם כן היתה המצוה ללוים שישמעו אמן שיצא מפי ישראל על הברכה שקדם לקללה. ונמצא פי׳ וענו הלוים אמן ואמרו ארור. וכן הפי׳ כאן וענו כל העם ואמרו אמן. פי׳ וענו כל העם שישמעו מהלוים ואח״כ יאמרו אמן. ואינו כמו משמעות וענתה ואמרה. או וענית ואמרת דפירושו דתשמע אלו הדברים ותאמר בעצמה או בעצמך דברים ששמע. אבל כאן המשמעות שתשמע מה שאמר אחר ולא תאמר אלו הדברים. וגם זה בכלל עונה כדאיתא בסוכה דמ״ג מנין ששומע כעונה שנאמר ביאשיהו את דברי הספר אשר קרא יאשיהו כו׳. ודלמא בתר דקרא שפן קרא יאשיהו לא ס״ד דכתיב בשמעך ולא בקראך. הרי דשמיעה לחוד הוי כעונה אחריו של המדבר וה״נ הפי׳ וענו שישמעו הלוים את האמן ואמרו ארור וגו׳ עוד יש לפרש עפ״י הירושל׳ סוטה פ״ז ה״ב כתיב וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם. בקולו של רם מלמד ששיתף הקב״ה קולו עמהם. ד״א קול רם המעולה שבקולות. א״ר יצחק לא קטן ולא גדול אלא בינוני מפרש הירושלמי דקול רם אין משמעו חזק לגבוה. דא״כ קול גדול או קול חזק מיבעי אלא קול אמצעי וזהו דעת תלמוד דילן ג״כ דאיתא בסוטה דל״ח א׳ גבי ברכת כהנים כה תברכו בקול רם או אינו אלא בלחש ת״ל אמור להם כאדם האומר לחבירו. הרי למדנו דמשמעות קול רם הוא כאדם המדבר לחבירו ולא בצעקה וזהו המעולה שבקולות. וה״נ דכתיב ואמרו אל כל איש ישראל משמעו כאדם המדבר לחבירו ופי׳ קול רם קול אמצעי. וא״כ קשה האיך שמעו כל ישראל דבר הלוים מש״ה דרשו בראשונה בקולו של רם ששיתף הקב״ה קולו עמהן והיינו דכתיב קול ולא כתיב בקול. ומעתה מבואר לשון וענו הלוים היינו מה שדיבר הקב״ה ואח״כ ואמרו בעצמם:

2הלוים. אע״ג דשבט לוי הי׳ בראש הר גרזים. כבר יישבו במס׳ סוטה שם דהאומרים לא הי׳ אלא זקנים ות״ח אבל ההמון הלוים היו שוין בזה לשארי שבטים. וכבר ביארנו לעיל ו׳ מקרא ח׳ דמשמעות הלוים משמע כ״פ ת״ח ביחוד: