העמק דבר על דברים ל:טו

1ראה נתתי וגו׳. מתחלה יש להבין כלל פרשה זו. מה נוספות יש בכאן על עיקר ברכות וקללות שבפ׳ תבוא. ולא עוד אלא שבאמת יש נוספות על התנאי של החיים והטוב. שלעיל אמר והיה אם שמוע תשמע בקול ה׳ אלהיך לשמור ולעשות וגו׳. ולא התנה אהבת ה׳ שהוא מדרגה גבוהה כמו שביארנו כ״פ ולא התנה כי אם למוד תורה ושמירת המצות שהם אינו מנגד לטבע בני אדם. וכאן התנה אהבת ה׳ שהוא למעלה מטבע האנושי. ויותר קשה גוף פ׳ זו שתלה חלקי התנאי על שני הקצות הרחוקים זמ״ז מאד. והניח הדרך האמצעי שהוא הנהגת האומה בדרך הממוצע שלא להשקיע עצמם באהבת ה׳ וגם לא לעבוד ע״ז. אבל כ״ז מיושב קושיא א׳ בחבירתה. ונקדים מאמר יהושע לישראל בפ׳ יהושע כ״ד. אחרי אשר הציע לפניהם עבודת ה׳ ועבודת אלהי האמורי. וגם הזהיר את העם ואמר לא תוכלו לעבוד את ה׳ וגו׳. והמה ענו כשורה לא כי את ה׳ נעבוד. והוסיף יהושע לאמר עדים אתם בכם וגו׳ ויאמרו עדים. הוסיף עוד ועתה הסירו את אלהי הנכר אשר בקרבכם. והטו את לבבכם אל ה׳ אלהי ישראל. ויאמרו העם אל יהושע את ה׳ אלהינו נעבוד ובקולו נשמע. לא נתבאר הוספה זו של יהושע. ומה הוסיפו לענות. אבל הענין שבאמת יצה״ר של ע״ז היה אז משונה כמבואר בפ׳ חלק ממענה מנשה. וכבר ביארנו לעיל ד׳ י״ד הטעם משום שהיה שייך לפי דעתם לפרנסה. המושך לב האדם מאד. כמו תאות ממון בעת כזאת. וקשה היה להבטיח את עצמו לעמוד בנסיון שלא לעבוד ע״ז. ע״כ הוסיף יהושע לאמר אם באמת אתם מקבלים שלא לעבוד ע״ז. לא תהיו בטוחים על רצונכם. אלא גם תסירו את אלהי הנכר אשר בקרבכם. אפי׳ מה שאומות הכנענים הנשארים בקרבכם עובדים. וגם הטו את לבבכם אל ה׳. לא סתם שלא במחשבה כלל. דזה האופן אע״ג שאין בו רע בעצם. אבל אין בו כח לעמוד נגד יצר של ע״ז בימים יוצרו. על כן ההכרח להטות את הלב לחשוב באלהות ואהבת ה׳ ובזה תנצלו מיצרא דע״ז. [וכמו בזה״ז דקשה מאד מלהיות בטוח ממכשול שמץ גזל כדאי׳ ב״ב דקס״ה רוב בגזל אם לא מי שמחשב דרכו לפני ה׳ שיהא נו״נ באמונה] אבל ישראל לא קבלו על עצמן זהירות יתירה זו ובטחו בכחם שלא יהיו נכשלים. והיינו שענו את ה׳ אלהינו נעבוד ובקולו נשמע. אין לנו לירא ממכשול ע״ז אפי׳ לא נהיה נזהרים כ״כ. והנה באמת נכשלו בדור הבא אחריהם. עד שבא שמואל הנביא וחזר להתנות (בספר שמואל א׳ ז ג) ויאמר שמואל אל כל בית ישראל אם בכל לבבכם אתם שבים אל ה׳ הסירו את אלהי הנכר וגו׳ והכינו לבבכם אל ה׳ ועבדוהו לבדו. וכתיב דשני דברים עשו. ויסירו בני ישראל את הבעלים ואת העשתרות. ויעבדו את ה׳ לבדו. ופי׳ לבדו לא את עצמו וביתו כי אם את ה׳. והיינו אזהרת והכינו לבבכם וגו׳. שהוא מדה גבוהה למעלה מטבע האנושית. ומש״ה נתקיים בידם הרבה דורות עד שהגיעו לירבעם ומלכי ישראל ויהודה החוטאים ומחטיאים. נחזור לפרשה זו. שראה משה רבינו והוסיף להזהיר על קצה המעלה כאשר יבואר:

2את החיים. א״א לפרש חיים כמשמעו. ומות כמשמעו. דא״כ היינו טוב ורע. ותו יפלא לפרש בסמוך ובחרת בחיים למען תחיה אתה. היאך שייך לומר עצה תעשה כן כדי שיהיה כן. הרי אם הוא עומד על סעפי הספק אם לבחור בחיים או במות. אי אפשר להגיד עצה לבחור בחיים כדי שיחיה. אלא פי׳ חיים. כמו שביארנו כ״פ דבקות ועליזות נפש הישראלי אם בעוה״ז בשעה שהוא קשור באהבה. או בעוה״ב בשעה שנפשו צרורה בצרור החיים. וכן מות. הוא בשעה שנפרד ממקור העליון אם בעוה״ז וכלשון המקרא בתהלים ק״ב בני תמותה. וכן מצויה בדרשת חז״ל על השפלה לשון מיתה כמש״כ בס׳ בראשית ב׳ ו׳ ע״ש. אם בעוה״ב כאשר נפשו מקולעת בכף הקלע וניתק מצרור החיים. ואמרה תורה שכהיום הוא נותן את החיים הרוחניים אלו ובזה מלוי הטוב. שהוא הברכה המבואר בפ׳ תבוא. ולהיפך את המות. התרחקות ממקור החיים. להיות כבני תמותה בהרגש אהבה אע״ג שאינו רע כ״כ בהיות זאת לבדה. אבל בא״י ודאי בזה יבא הרע שהוא הקללה המבואר שמה: