העמק דבר על דברים לג:כה

1ברזל ונחשת מנעליך. הוא מקום שנקבצים יחד לתפלה בבהכ״נ. ואותו מקום מנעיל אותם להיותם כאגודה אחת. ע״ז אמר שאותו המנעל הוא חזק ומועיל כברזל ונחשת. והענין של שני משלים הללו מבואר ע״פ המקרא וכי תבאו מלחמה בארצכם וגו׳ והרעותם וגו׳. וביארנו שם בשם הרמב״ם ורמב״ן בסה״מ שהוא מצוה להתעוררות בתפלה. ופירשנו שם ע״פ הספרי דמיירי בשני אופנים. א׳ בעת שהולכים ומביאים מלחמה על אומה וארץ אחרת. ב׳ בעת שבאים במצור מחמת איזה אומה שבאה עליהם. והנה באופן ראשון נדרש שיהא חרב ישראל חזק מצור. ובאופן השני נדרש שיהא החומה לבריחי נחשת להגן עליהם. או להיות מגיני נחשת להגן מאבני בליסטראות שמורים אל המצור. וע״ז בא המקרא דמנעלי ישראל המה ברזל ונחשת. וכמו שאמר ישעיה הנביא בזעקך יצילוך קבוציך. היינו הקיבוץ שבאים לזעקה ותפלה הוא המציל ואל כביר לא ימאס:

2וכימיך דבאך. שורש דב אינו נמצא בלה״ק. וזה אות שהיא מלה מורכבת משני שרשים. כמו שמצוי בתנ״ך וכמש״כ בס׳ בראשית ב׳ כ״ה ובכ״מ. וכבר בא בפירוש ראשונים ז״ל שהוא מלשון זיבה היינו שפע פרנסה וא״כ נחלף הז׳ בד׳. ויש שפירשו מלשון דוי וכאב. וא״כ נחלף הו׳ בב׳. ולדברינו שני הפירושים נכוחים ואמתים וקאי על מנעליך. שהוא קיבוץ לתפלה עוד בשני עתים. א׳ בעת רעה לכל צרה ר״ל שכמו שמועיל לצרת מלחמה. כך לכל צרה של״ת וכדתניא בספרי פ׳ בהעלותך אין לי אלא צרת מלחמה שארי צרות מנין ת״ל על הצר הצורר. והיינו וכימיך. זהו שנוי עתים. ל דבאך. לכל דוי אזי מועיל מנעליך להחלץ ממצר. [וכלשון המקרא למה אירא בימי רע. היינו ימים המתהפכים לרעה ח״ו. ופי׳ בס׳ בראשית מ״ז כ״ח]. ב׳ לשפע פרנסה שהוא במועדי השנה שכולם ר״ה כדתנן בריש מס׳ ר״ה. ומתקבצים אז לתפלה. וע״ז כתיב בהם מקראי קודש. וכפרש״י במס׳ שבועות י״ד ב׳ על הא דתניא לא קראו מקרא קודש. והכי מבואר בת״י ישעיה א׳ עה״כ חדש ושבת קרא מקרא. וכתיב בהלל ובימי אקרא. ופירש במדרש שוח״ט. דבימים המיוחדים דכתיב בהם וביום אז אקרא דהוא שעת רצון לקרוא לה׳ . וזהו כונת המקרא. וכימיך. הימים שלך. דבאך. הזב שלך שפע ברכה ממעל. גם אז טוב מנעלך. הקיבוץ שלך והיינו דאי׳ בשבת ד״ס דכנופיא הוא או שבת ויו״ט או ת״צ וע״ז הכונה בא לשון הירושל׳ שבת פרק ו׳ לענין סנדל המסומר. ר״ת אמר שבעה ימים של יו״ט. דכתיב בהו וביום. היינו שני יו״ט ש״פ ועצרת ור״ה ויוה״כ ושני יו״ט של סוכות. והנה בת״כ פ׳ בחקתי למדו מלשון וכימיך דבאך. שהגשמים בא״י יהיו מברכים כ״כ תבואות הארץ. עד שיהיו אוה״ע דובאות כסף ומוליכים לא״י במחיר גידולי ארץ. והנראה שבח לשון דבאך. ולא לשון זבאך כמשמעות זיבה. אלא דבאך מלשון דבא כסף מלשון מדהבה. ויש להוסיף בדיוק הלשון וכימיך. ולא כתיב וכימים. ויהא משמעות בעת שכתוב בהם ביום. אבל א״כ גם שבת בכלל. דכתיב וביום השבת. ובאמת אין אז עת המוכשר לתפלה ובקשת רחמים כי אם רנה ושבח להקב״ה. ומש״ה כתיב וכימיך דמשמע שנקראים יום על ידך והיינו רגלים וכדאי׳ ביצה די״ז דרגלים ישראל מקדשי להו. משא״כ שבת קוב״ה מקדש ליה: