העמק דבר על שמות כה:יב

1על ארבע פעמותיו. פרש״י זויות העליונות. והרמב״ן הקשה דא״כ היה הארון בשעת משאו למטה מכתפי הנושאין. וזה אינו נוח למשא וגם אינו לכבוד להכי פי׳ הרמב״ן שהיו הטבעות בזויות למטה ממש סמוכים למושב הארון. והפלא על קדוש ה׳ הרמב״ן ז״ל דבפי׳ אי׳ בשבת דצ״ב על הארון דהוי במשאו תילתא מלעיל ותרי תילתי מלתחת. הרי שהיו הבדים והטבעות בשליש מלמעלה. ותו הא ביומא דף נ״ד איתא דהבדים היו דוחקין ויוצאין בפרכת ונראין כשני דדי אשה שנאמר בין שדי ילין. ואי היו מונחין על המושב של הארון היאך נראין כשני דדי אשה. אלא כפרש״י והוי כשני דדי אשה בשליש הגוף מלמעלה:

2ושתי טבעות וגו׳. פרש״י וכן הרמב״ן דהוי״ו מיותר. ופתרונו כמו שתי טבעות וגו׳. ובאמת היה נראה בפשוטו כמש״כ הא״ע שהיו שמונה טבעות וכ״כ בתוס׳ יומא דע״ב מזה הדיוק. ובזה היה מתיישב רומיא דקראי דלהלן ל״ז ה׳ כתיב במעשה בצלאל ויבא את הבדים בטבעות על צלעות הארון לשאת את הארון. מבואר דבצלאל הביא את הבדים וכמו שיבואר בסמוך דהכי דייק קראי דצואה. והרי בשעת הקמת המשכן כתיב ויקח ויתן את העדות אל הארון וישם את הבדים על הארון מבואר דמשה עשה כן. אלא שני מיני בדים ושמנה טבעות. היינו ד׳ טבעות בשליש העליון למשא וכדאי׳ בשבת. ואותם הבדים הביא בצלאל כמבואר בקרא לשאת את הארון. ועוד היו טבעות למעלה ממש ובהם היו הבדים בולטין כשני דדי אשה שהן גבוהין עשרה טפחים מיהת. ואותן הטבעות שם משה אחר נתינת העדות . זה היה נראה לפי הפשט. אבל סוגיא דעלמא אינו כן. חדא דבברייתא דמלאכת המשכן שהביא הרמב״ן ותו׳ מבואר שלא היה אלא ארבע טבעות. ותו דאי איתא דהוי שני מיני בדים אינו מובן כלל סוגיא דיומא שם דרמי ריב״ח כתיב בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו. וכתיב והובא את בדיו בטבעות הא כיצד נתפרקין ואינם נשמטין. והנה הנוס׳ של והובא את בדיו דכתיב במזבח ודאי תמוה. ואפילו לנוס׳ רש״י שהביא מקרא והבאת דכתיב בארון ג״כ אינו מובן מאי רומיא הא והבאת כתיב בבדי הנשיאה. ולא יסורו ממנו אפשר דכתיב בטבעות העליונות שהם לכבוד. ותו דבמנחות דצ״ח ב׳ מבואר דלמד הנחת הבדים שנראים כדדי אשה מהבדים למשא. אלא פשוט לחז״ל דלא היה אלא שני בדים וארבע טבעות. וצ״ל דהאי וי״ו יתירא מלמדנו דלשתי תכליות באו הטבעות. חדא למשא וחדא לכבוד ישראל והווין כאלו הן ארבע טבעות. אבל באמת הן הן אחד. וכיב״ז אי׳ להלן כ״ז י״ד וי״ו יתירא ללמד ע״ז האופן יע״ש. ועדיין אינו מובן סוגיא דיומא הנ״ל מאי רמי ריב״ח. הא והבאת כתיב בפעם הראשונה ואח״כ לא יסורו ממנו. אלא ה״פ דמקשה מסיפא דקרא דכתיב והבאת את הבדים בטבעות לשאת את הארון. משמע שלא באו אלא למשא ואחר שעמד במקומו לא נצרכו כלל והסירו אותם. דאלת״ה אמאי כתיב לשאת את הארון. וע״ז רמי שפיר שהרי כתיב לא יסורו ממנו. ומשני דמתפרקין ואינם נשמטין. וא״כ היו מונחים בשעת משא בולטין משני הצדדים בשוה. ובשעת עמידה היו זזין את הבדים לחוץ כדי שיראו כשני דדי אשה. והיה הצווי על בצלאל שיביא את הבדים כדי לשאת. פי׳ באופן שיהא ראוי לשאת. וכן עשה בצלאל. ומשה רבינו תיקן את הבדים באופן שיהיו נראין כשני דדי אשה. וזהו פי׳ וישם את הבדים על הארון. תיקן אותם על מתכונתם. והיינו דכתיב בס׳ במדבר בשעת מסע ושמו בדיו. שהכהנים תקנו אח״כ בשעת מסע שיהיו ראוים לנשיאה. ולזה כוונו התוס׳ ביומא שם אלא שיש שם טה״ד וכצ״ל אלא שהיו משוכין הבדים לצד חוץ כו׳ וה״פ מש״ה כתיב ושמו בדיו שיתקנו כדי לשאת. ומתיישב הכל. וע״ע להלן כ״ו ל״ג: